היפרדות שליה נחשבת לסיבוך מסוכן, הגורם ב-40-20 אחוזים למוות תוך רחמי. זו תופעה המתרחשת בשכיחות נמוכה יחסית – אחוז אחד בלבד מכלל ההריוניות - אך חשוב להכיר ולדעת איך לזהות אותה בשלבים הראשונים כדי לטפל במצב בצורה המהירה והטובה ביותר.

מהי היפרדות שליה?

היפרדות שליה היא מצב שבו מעטפת השליה נפרדת מהרחם. השליה עוטפת את העובר, מחברת את אותו לדופן הרחם (כלומר אל האם) ומעבירה אליו מזון וחמצן. השליה גם מסייעת לפינוי הפסולת של העובר אל זרם הדם של האם ומייצרת הורמונים הקשורים להריון.
ברוב המקרים, היפרדות השליה מתבטאת בדימום וגינלי בשליש האחרון להריון, המלווה בכאבי בטן עזים ופתאומיים ובהתכווצויות של הרחם. מבחינים בין דרגות חומרה של היפרדות שליה – חלקית או מלאה. אבחון זה מתבצע לאחר הלידה ובחינת מצב השליה.

היפרדות שליה חלקית: מצב שבו השליה נפרדת באופן חלקי מהרחם. התסמינים, לרוב, כוללים דימום נרתיקי מועט ורחם רגיש, אך ללא קרישיות יתר, ללא מצוקה עוברית וללא שינויים בקצב הלב של האם. מצב זה מאפיין כ-50 אחוזים מהמקרים הקליניים.
היפרדות שליה בינונית: מצב זה מאפיין כ-27 אחוזים מהמקרים. התסמינים כוללים דימום נרתיקי ברמה בינונית, רחם רגיש, התכווצויות של הרחם, מצוקה עוברית ושינויים בלחץ הדם האימהי במעבר מישיבה לעמידה.
היפרדות שליה מלאה: זוהי הדרגה החמורה ביותר של היפרדות שליה, והיא מאפיינת כ-24 אחוזים מהמקרים בלבד. התסמינים כוללים, בין היתר, כאבי בטן חמורים, קרישיות רבה, דימום נרתיקי משמעותי וסיכון גבוה למות העובר.

מה הם הסיבוכים להיפרדות שליה?

הסיבוכים של היפרדות שליה מושפעים משלושה גורמים מרכזיים – חומרת היפרדות השליה, גיל ההריון ומהירות האבחון ומתן הטיפול.
סיבוכים אצל העובר: פגיעה באספקת החמצן העלולה אף לגרום למות העובר עוד בטרם הלידה או מיד אחריה, מצוקה עוברית, ציוני אפגר נמוכים בשתי הבדיקות המתבצעות אחרי הלידה – לאחר דקה ולאחר חמש דקות.
סיבוכים אצל האם: מות האם בעקבות היפרדות שליה הוא מקרה נדיר, אך היא עלולה לסבול מסיבוכים אחרים, בהם – איבוד דם משמעותי עד כדי הפרעה קשה בקרישת הדם ובעייתיות בהתכווצות הרחם העלולה להחמיר עוד יותר את הדימום, ולהסתיים, במקרים חריגים, גם בכריתת הרחם.

איך אפשר למנוע היפרדות שליה?

למרבה הצער, אי אפשר. הסיבה המרכזית להיפרדות השליה אינה ברורה, אם כי מחקרים מגדירים נשים מתחת לגיל 20 או מעל גיל 35 כנמצאות בסיכון גבוה יותר להיפרדות שליה. גם נשים בעלות היסטוריה רפואית של היפרדות שליה בהריונות קודמים נמצאות בקבוצת הסיכון וצריכות להימצא תחת מעקב רפואי ולהיות ערניות לגבי התסמינים שפורטו לעיל.

אמנם אין הנחיות חד משמעיות למניעת התופעה, אך קיימים כמה גורמים אפשריים להיפרדות שליה שמעלים את החשד שמדובר בתופעה זו: מכה פתאומית באזור הבטן (בעת תאונת דרכים או תקיפה אלימה, למשל), ירידת מים שבעקבותיה הרחם מתרוקן, יציאת העובר הראשון בעת לידת תאומים, ועוד.
בנוסף, קיימים מצבים כרוניים המגבירים את הסיכון להיפרדות שליה: חבל טבור קצר מהרגיל, רעלת הריון, יתר לחץ דם כרוני, קרישיות דם גבוהה, עישון בהריון, זיהום תוך-רחמי, הריון מרובה עוברים, סוכרת ועוד.

איך מטפלים בהיפרדות שליה?

כאשר האישה ההרה מתלוננת על כאבי בטן פתאומיים ועל דימום נרתיקי - יש להגיע לרופא הנשים ולבצע בדיקת אולטרסאונד כדי לשלול גורמים אחרים לדימום זה. הטיפול הרפואי משתנה בהתאם לאבחנה, לכמות הדימום, לעוצמתו ולמצב העובר. נציין כי לא תמיד יהיה דימום נרתיקי, אך גם כאבי בטן פתאומיים, התכווצויות חוזרות ונשנות של הרחם ושינויים בקצב הלב של העובר עלולים להעיד על היפרדות שליה.
במקרים של היפרדות שליה קלה וחלקית, וכאשר העובר בן פחות מ-36 שבועות ואין סימנים למצוקה - נדרש מעקב רפואי אחר האישה עד שהעובר מגיע לבשלות וניתן ליילד את האישה.

כאשר יש חשש לחיי האם או העובר, במקרה של היפרדות שליה מלאה, והעובר בשל ללידה – יש ליילד את האישה, לעתים אף בניתוח קיסרי בהול בהרדמה כללית. במידת הצורך האישה תקבל עירוי של מנות דם.
לאחר לידות אלה, האישה ההרה צריכה להישאר למשך כשבעה ימים בבית החולים לצורך ניטור קפדני כדי שניתן יהיה לאבחן דימומים ותסמינים שונים ולטפל מוקדם ככל האפשר.