הרבה מאוד מיתולוגיות נקשרו סביב רגע המעבר הדרמטי הזה שבין ממלכת היום והלילה, האור לחושך, הביחד והלבד. עם רדת החשיכה נצבעות כל החוויות שלנו בצבעים עזים יותר, אנחנו יכולים לחוש עצבניים יותר, רגישים יותר, נעלבים יותר. ההגנות שלנו יורדות ואנחנו מחפשים עזרה מבחוץ. צרכי התלות שלנו והחיפוש אחר חום מתגברים, אנחנו רוצים להתכרבל, להתחבק, להתפנק.

עבור ילדים ההליכה לישון נקשרת לחוויות של פרידה (מההורים, מפעילויות היום). האור והעירות מוכרים בתרבות שלנו כסמלים של חשיבה הגיונית ומודעות. ואכן, החושך מביא איתו את ממלכת החשיבה הלא הגיונית, זו ששולטים בה צללים, שחוקי הטבע אינם פועלים בה. דברים אינם נראים כפי שהם, דברים אינם כפי שהם נראים.

פחד נורמטיבי
פחדי לילה יכולים לקבל ביטויים שונים - בהתאם לגילו של הילד, לעוצמת הפחד, ליכולת ההכלה של ההורים ולרוחב דמיונו של הילד. בכל מקרה פחדי לילה אצל ילדים מהווים חוויה כמעט נורמטיבית; בגילאי 4-6 סובלים מהם כ- 70% מהילדים וניתן להתייחס אליהם כחלק מקשיים התפתחותיים צפויים. למעשה, יש בהם כדי להצביע על התפתחות תקינה ולעיתים אפילו על יכולות שכליות ורגשיות גבוהות.
יש פחדים שמצביעים על התפתחות קוגניטיבית, שיש לה משמעויות רגשיות. כך למשל, חרדות פרידה והפחד מזרים המופיעים סביב גיל 9 חדשים, נובעת מהתפתחות תהליכי זיכרון והמשגה. ילדים לומדים להבחין בין מוכר ולא מוכר ומסוגלים לקשר תחושה נעימה למוכר וחשש מהלא מוכר.

בגילאים מאוחרים יותר (סביב גילאי 4-6), מתאפיינת החשיבה של הילדים בעקרונות מאגיים שקושרים למשל בין מחשבה לפעולה (אם אני חושב שאני כועס על אמא אז הכעס הזה ישפיע עליה ויקרה לה משהו רע) או בין שתי פעולות שקרו באותו זמן אבל אינן קשורות כלל (כשלבשתי את החולצה הירוקה ניצחתי במשחק אז אם אני רוצה לנצח במשחק עלי ללבוש שוב את החולצה הירוקה). בתקופה זו מתפתחים בד"כ פחדים מדמויות דמיוניות כמו מפלצות, שדים, רוחות, מכשפות.

הדמיון מוליד את הפחד – וגם את הפתרונות
ההתמודדות עם הפחדים של הילד צריכה להכיל בתוכה שלב ראשוני של היכרות. חשוב להבין ממי או ממה הילד פוחד. לפני שאנחנו קופצים להסברים הגיוניים מדוע אין נמר מתחת למיטה אולי כדאי שנבין היכן נמצא הנמר, ומדוע הוא שם. חשוב שנזכור שבגילאים כאלה ובפחדים שהם לא רציונליים באופיים, חוקי ההיגיון פועלים בדרך לא הגיונית.
בשלב ראשון חשוב לתת לגיטימציה לרגשות הפחד של הילד. לא מומלץ להתווכח איתו "שאין שום דבר מפחיד", אין טעם לבטל את הפחד. מתוך ההיכרות עם הפחד נוכל לחפש דרכים להתמודד עימו. כדאי לחפש דרך לאפשר לילד תחושת שליטה, שיש לו משהו, איזשהו כוח, שהוא יכול להפעיל במקרה שהפחד יבוא. אם נבין שהנמר (הספציפי, זה שאולי נמצא מתחת למיטה) פוחד מאור - יש הגיון בכך שיהיה לילד פנס, שיוכל להאיר עליו כשיופיע. נראה שבעיקר מכוונת ההתמודדות לסתור את חווית האין אונים ולעורר בילד תחושת שליטה. אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, תחושת השליטה, לעיתים, חשובה ומעצימה יותר מהשליטה עצמה.

אם נזכור שהדמיון של הילד לא מוליד רק את הפחדים נוכל להתחיל לראות שהוא יכול להביא איתו גם את הפתרונות. נורית זרחי כותבת על הסדק שבין מיטתה לקיר:
"כשאורות הרחוב כבים,
יש לי בסדק כוכבים.
אתמול קצת חפרתי בו במקל,
וירח שלם פנימה התגלגל."
להאיר על הנמר בפנס

יש מגוון פעילויות שניתן להציע לילד, שמתחברות לחשיבה המאגית המאפיינת את השלב ההתפתחותי שבו מופיעים הפחדים ובכך "מדברים את השפה" של הפחדים. ניתן לתת לילד לצייר על הדף את הפחדים ולאחר מכן לבחור טקס כלשהו בו מניחים אותם למשמורת אצל ההורה או במקום בטוח אחר, בבית או מחוצה לו. אפשר להכין עם הילד דמויות דמיוניות, שישמשו המגינים שלו (פיות, גיבורי על, לוחמים וכיוצ"ב). יש ילדים שדווקא מעדיפים תמונות של אנשים אמיתיים (תמונות של ההורים, תמונה שלו עם אחיו או עם חברים). אפשר להכין (או לקנות מוכן) לוכד חלומות ולתלות מעל למיטת הילד. אפשר להכין "ספריי נגד מפלצות ופחדים" מבקבוק מים שמקשטים ואז לרסס את החדר לפי הצורך.

ילדים רבים נעזרים בחפץ מעבר, חפץ רך ונעים, שהילד קשור אליו מאוד ואשר מסייע לו בזמני מעבר. הרבה פעמים יש לחפץ הזה שמות מיוחדים וילדים זקוקים להם כדי להתנחם. לחפצים אלו יש משמעות פסיכולוגית רבה ביותר בהתפתחות הרגשית של ילדים. ניתן להשתמש בבובות שהילד אוהב ולהלבישם בפריט לבוש כלשהו של ההורים, כך אנו מייצרים דימוי קונקרטי יותר של ההורים והמשכיות של נוכחותו.

שגרת לילה
טקס שינה, או שגרת התכוננות ללילה יכולים מאוד לסייע לאווירה רגועה ולתחושת ביטחון של הילד, שני דברים שיכולים להוביל לשינה טובה יותר. אופיו של הטקס יכול להשתנות ממשפחה למשפחה לפי אופי הילד או ההורים, לפי מספר הילדים בבית, האם הילד ישן בחדר לבד או עם אחיו ועוד גורמים אחרים.
יש הורים שיושבים ליד הילד ומשוחחים על דברים שהיו היום, יש כאלה שמספרים אחד לשני דבר אחד לא כ"כ כיף שהיה היום ושני דברים כיפיים. יש הורים שזה הזמן לשירים ביחד או זמן הסיפור (סיפור מספר, מדיסק או סיפור מהראש, שממציאים).

יש הורים שנשארים עם הילד עד שהוא נרדם, וזה בסדר. יש כאלה שיוצאים אחרי כמה דקות ואומרים לו שיחזרו בעוד כמה דקות לראות כיצד הוא ישן. גם זה בסדר. הכי חשוב להקשיב לילדים שלנו, להרגיש מה הם רוצים יותר מאשר לעשות מה שכתוב בהדרכה כזו או אחרת.