חווית אלימות בין הורית בקרב ילדים היא נושא שנחקר במספר מחקרים בשנים האחרונות.

לפי הנתונים שפרסמה ויצו, כ-600 אלף ילדים חשופים לאלימות במשפחה בישראל, מתוכם רק מספר זעום של ילדים - 1,976 - טופלו במקלטים ובמרכזים למניעה ולטיפול באלימות בשנת 2021.

ילדים אלו נקראו דוממים, נשכחים ותוצר בלתי מכוון של האלימות הבין-הורית. חוויותיהם עלולות להכיל טראומה כתוצאה מעדות שמיעה, ראייה או תחושה של רמות אלימות שונות. ישנה עלייה בספרות התיאורטית והאמפירית המראה על עלייה במודעות למימדי התופעה. מרבית המחקרים מראים קשר בין חשיפת הילדים לאלימות בין-הורית לבין בעיות התנהגות.

במישור הרגשי, ילדים אלו חווים רגשות עזים של אובדן, כעס, עצב, בלבול, אשמה, הלם, פחד, חוסר בטחון כללי וחוסר בטחון עצמי, וכן לחץ מחשש של פגיעה בהם עצמם.

הם נוטים לחוש חסרי בטחון, לא בטוחים מה לעשות, ובמקרים רבים אחראים לאלימות.

מחקרים נוספים מראים כי ישנה השפעה על התפתחות הילדים החשופים לאלימות בין-הורית בדגש על קשיי הסתגלות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בנים מציגים התנהגות מוחצנת וכשירות חברתית נמוכה, ואילו בנות מציגות התנהגות מופנמת.

מוכרים 4  דפוסי ההתמודדות (הבניות מציאות) אותן יכול לאמץ ילד שחוה אלימות בין הורית:

חיים עם סוד - המוטו הינו "לא קרה דבר", האלימות מוקטנת ואף מוכחשת. הופכת לסוד אישי ומול אחרים.  על אף ההכחשה האיום נשאר קיים, דבר המותיר סיכון פיזי ורגשי עבור הילד. סיכון פיזי לפגיעה אישית אליה לא יהיה דרוך ומוכן, וסיכון רגשי כאשר אין התמודדות של ממש עם הרגשות העולים, והסכנה המורגשת מהאירוע.
הילד ישתמש בהדחקה או הכחשה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ והמסקנה המוסרית היא כי יש דברים בעולם זה שאף אחד לא צריך לגעת בהם.

חיים בקונפליקט נאמנות - הילד מצוי בקונפליקט נאמנות בין הוריו, הוא יכול לחוש אמפתיה להורה הפגוע וכעס כלפי הפוגע, או לחוש זלזול כלפי ההורה הפגוע והערצה כלפי הפוגע. כמו כן הילד עלול לחוש רגשות סותרים בו זמנית כגון אהבה ושנאה, התקשרות והזרה, קרבה וריחוק. הילד קרוע בין הוריו, לא יכול לתפוס עמדה אחת. בהדרגה הילד מגבש תפיסה מוסרית כי העולם רווי קונפליקטים. מרבית הילדים אינם מסוגלים לחיות בקונפליקט נאמנות לאורך זמן ומוצאים עצמם מצדדים בהורה אחד או בשני. מאותו שלב, המסקנה המתקבלת על ידי הילד היא כי פתרון קונפליקטים באמצעות אלימות היא לגיטימית וכי אלימות היא חלק מחיי היומיום ודרך שגרתית להתנהל במצבי לחץ. מרגע שהילד לקח צד בין הוריו, הוא חווה טרור ופחד ומפנים עולם של אגרסיה ואלימות.

חיים בפחד וטרור - הילד נדחק לצדד בקורבן, הוא חש פחד ודאגה לעצמו ולאימו מתוך אמונה כי אלימות כלפי האם תגרור בוודאי אלימות כלפיו (עיקר המקרים מדברים על אלימות של הבעל כלפי אישתו ועל כן המאמר מדגיש זאת) הפחד המציאותי והמצופה הופכים לשגרה יומיומית, כאשר תפיסת המשפחה מתחלקת לצד התוקף, החזק והאלים לעומת צד הקורבן.

חיים בקונטקסט אגרסיבי ומכוון שליטה - הילד נדחק לצדד בתוקף, דפוס חיים ההולך יד ביד עם אלימות ושליטה, כאשר המסקנה המוסרית היא כי החיים הינם ג'ונגל והחזק שורד. הילד תופס את העולם בצורה דיכוטומית במונחים של מנצחים ומפסידים והמשפחה נתפסת כחצויה בין המנצח החזק והשולט לבין המפסיד חסר האונים והפסיבי. הילד לומד כי אלימות היא תגובה לגיטימית לפתרון בעיות, ומעודד לרוב על ידי האב לקחת עמדה והופך ע"י חיזוקים חיוביים למשליט טרור בעצמו. הבנה זו יכולה להפוך לתפיסת עולם, וחודרת לשלל מערכות היחסים של הילד והן לזוגיות בוגרת.