לכל אחד מאתנו יש סיכוי של כעשרה אחוזים לסבול מאבנים בכליות, תופעה שכיחה וכואבת שפוקדת נשים וגברים כאחד. סיכויי הגברים לחלות בה גבוהים פי שלושה מאלו של הנשים, והמחלה מתגלה בדרך כלל בגיל 35. אצל נשים, לעומת זאת, מאבחנים שני גילאים רלוונטיים למחלה: הראשון לקראת גיל 35, ואילו השני - כעשרים שנה לאחר מכן.
לאדם שחווה כבר התקף "עווית כלייתית" בגלל אבן, יש סיכון של כחמישים אחוז לחוות אירוע נוסף במהלך שבע השנים הקרובות. שכיחות התופעה משתנה בהתאם לגורמים גנטיים וסביבתיים, ומחקרים מוכיחים כי ככל שרמת החיים עולה, כך היא נעשית שכיחה יותר. ייתכן שהסיבה לכך היא שינוי בהרכב המזון או באופי הפעילות הגופנית.
מוצא האבנים
קרוב לשמונים אחוזים מאבני הכליה עשויות מתרכיבי סידן שונים. להלן הסוגים המרכזיים המוכרים לנו:
אבני סידן - הסוג הנפוץ ביותר של אבנים. אצל רוב האנשים הסידן נשטף בשתן, והאבנים נוצרות כאשר סידן שאינו בשימוש על ידי העצמות והשרירים מגיע לכליות. הגורם המרכזי לכך הוא רמת סידן חריגה בשתן, שהסיבה האפשרית לה יכולה להיות ספיגת סידן מוגברת ממזון שנמצא במעי הדק.
סטרוביט - 15-10 אחוזים מהאבנים עשויות מסטרוביט (STRUVITE) המכיל מגנזיום ואמוניה. ככל הנראה, הן נוצרות בגלל זיהומים חוזרים בכליה.
חומצה אורית - 10-5 אחוזים נוספים מהאבנים מורכבות מחומצת שתן (URIC ACID). ככל הידוע, הן נוצרות בגלל רמות חריגות של חומצת שתן בדם או בשתן, ולפיכך מופיעות בקרב חולי מחלת השיגדון (GOUT).
ציסטאין וקסנטין - סוג נדיר של אבנים שמקורן גנטי, ומהן סובלים אחוז אחד בלבד מאוכלוסיית החולים במחלת אבנים בכליות. אבנים אלו נוצרות בגלל פגמים מולדים בתהליכי הפרשת השתן בכליות.
חומצה אוקסלית - גם רמה מוגברת של חומצה אוקסלית בשתן (למעלה מ-45 מיליגרם ליממה) גורמת להיווצרות אבנים. מבעיה זו סובלים חולי מחלת הקרואן, אך גם אנשים בריאים שצורכים מזונות עתירי אוקסלאט. מוצרי מזון כמו שוקולד, אגוזים, תרד או סויה, מגבירים אף הם את הפרשת האוקסלאט בשתן, כשהם נצרכים לאורך שנים ובכמות גדולה. כך גם לגבי צריכה ממושכת של אשכוליות ושל ויטמין C.
זיהום מקומי - באחרונה נודע שחיידק בשם הליקובקטר פילוריי גורם לאבנים בכליה, והוא נמצא גם בקיבתם של חלק מהסובלים מכיב קיבה. למרות שהגרעין החיידקי הזה נצפה ברוב המכריע של המקרים, עוד לא נמצאה הדרך לזהות את החיידק.
אז איך נדע מה סיכויינו לסבול מהתופעה, חלילה? במרבית המקרים גורמי הסיכון אינם חד משמעיים. עם זאת, רקע משפחתי, כמו מחלת אבנים אצל קרובים מדרגה ראשונה, ישלש את הסיכון. כמו כן, יתר לחץ דם, עמידות לאינסולין, יתר פעילות של בלוטת יותרת התירואיד, ומחלת השיגדון - כל אלה מהווים גורמי סיכון להופעת אבנים בדרכי השתן. כך גם לגבי מומים נדירים בכליות.
עוויתות פתאומיות
ברוב המקרים הופעת האבן מתבטאת בעווית פתאומית, המלווה בבחילות והקאות. הכאב החזק מופיע בהתאם למיקום האבן, ובעקבותיו הופך המטופל לחסר סבלנות ואינו מצליח למצוא מנוח. לעתים קרובות הכאב מחייב טיפול בתכשירים להקלה, שמזריקים לשריר או לווריד. ככל שהאבן "תרד" לאורכו של השופכן, כך ינוע הכאב לכיוון שיפולי הבטן והמפשעה עד לאזור שק האשכים ואזור הערווה. אבן שנמצאת בקצה השופכן או בשלפוחית, תגרום להטלת שתן תכופה.
בדיקות רפואיות
הבדיקה הפשוטה והמהירה ביותר לביצוע היא בדיקת תאי הדם האדומים בשתן, שאפשר לבצע בכל מרפאה או בחדר המיון. אם נמצאו בשתן עקבות דם, המלוות בהתקף כאבים טיפוסי, יש כאן יותר מרמז להימצאות אבן במערכת השתן. עם זאת, חשוב לציין שגם זיהום כלייתי יכול ליצור תמונה דומה.
כדי לזהות אבן בדרכי השתן, כדאי לבצע בדיקת סי.טי ספיראלי - זו נחשבת למהירה ולמדויקת ביותר לצורך העניין. לעומתה צילום בטן רגיל שנעשה ללא חומר ניגודי פשוט אינו מספק וכך גם בדיקת על קול (אולטרה סאונד). שתי שיטות אלו אומנם יכולות לסייע בזיהוי אבנים או סימנים לחסימת מערכת השתן, אך יש להן מגבלות ברורות בהשוואה לבדיקת הסי.טי.
דרכי הטיפול - מתרופות טבעיות ועד הטיפול הפולשני
הטיפול באבן מותנה בגודלה ובמיקומה במערכת השתן, וכן בהימצאות מומים במערכת:
שיכוך כאבים - הטיפול הראשוני נועד להקל במהירות על התקף הכאב החד. בשלבים הראשונים של ההתקף ניתן להשתמש בתכשירים נוגדי כאב, כמו נרות למשל. אם זה התקף עז, המטופל ייאלץ בדרך כלל להזריק את התכשיר לשריר. יש חשיבות לטיפול מוקדם למניעת התפתחות העווית. במקביל החולה נדרש לשתות כשלושה ליטרים של נוזלים, לאורך כל שעות היממה. המטרה היא, כמובן, למנוע מהאבן "לצמוח" ובד בבד - לדחוף אותה החוצה.
פליטה טבעית - קרוב לשמונים אחוזים מהאבנים נפלטות עצמאית. במחצית מהמקרים זה קורה תוך שישה שבועות לערך. פליטת האבן עצמה כרוכה בכאב משמעותי, וקוטרן של רוב האבנים הנפלטות הוא עד חצי ס"מ.
איך תמנעו אבנים בכליות?
הקפידו לשתות הרבה. שתיית נוזלים (כ- 2-3 ליטר ביממה יספיקו) תפחית את ריכוז המינרלים שיוצרים את האבנים בשתן.
הפחיתו את צריכת המזון מהחי. פחות מכחמישים גרם בשר, עוף ודגים ביממה.
הפחיתו את צריכת מלח הבישול. המנה היומית שלכם צריכה להיות קטנה מ- 3 גרם.
הפחיתו את צריכת המזונות העשירים באוקסלאט, כגון תה, קקאו, אגוזים, תות שדה, סויה ועוד.
אם אובחנה אצלכם רמת סידן גבוהה בשתן, מומלץ להשתמש במשתנים כגון תיאזיד, שיקטינו את הפרשת הסידן לשתן.
אם הוכח שקיימת אצלכם ספיגת יתר של סידן מהמעי, תוכלו לנסות טיפול באשלגן פוספאט. התכשיר מונע יצירת ויטמין D, המשמש כזרז בספיגת הסידן.
אם קיימת רמת חומצת שתן גבוהה בשתן (URIC ACID) , נטילת ציטראט האשלגן "תבסיס" את השתן ותימנע את יצירת האבן. בקרב חולי השיגדון, הסובלים מאבנים, רצוי להוסיף גם תכשיר הקרוי אלופורינול, המונע יצירת חומצת שתן.
לחולים הסובלים מאבני ציסטין מומלץ טיפול קבוע בתכשירים כגון פניצילמין או מרקפטו פורין, המונעות את יצירת גבישי הציסטין בשתן.
תרופות סבתא - עדיין לא ידוע עד כמה יעילים התכשירים לשימון המערכת, אבל השימוש בהם אפשרי. מיץ פטרוזיליה, למשל, גורם כנראה לתכיפות בהטלת השתן ולכן ייתכן שיתרום לפליטת האבן.
טיפול הפולשני - כשהשופכן נחסם על ידי האבן, המצב מחייב טיפול פולשני מהיר. כך גם במקרה של חום גבוה, או של כליה בודדת שנחסמה על ידי אבן. כחמישית מהסובלים מאבנים בכליות, ייאלצו לעבור טיפול פולשני. עד שנות השמונים הפתרון שהציעו האורולוגים היה ניתוח בהרדמה כללית, שכלל חתכים נרחבים באזור המותן או המפשעה. להחלמה נדרשו כחמישה ימי אשפוז.
ריסוק חוץ גופי - בשנת 1980 פותח "מכשיר הריסוק החוץ גופי" (ESWL) הראשון. המכשיר עובד על עיקרון של יצירת גלי הדף, המכוונים במדויק לנקודה שבה נמצאת האבן. הגלים מרסקים את האבן לפירורים זעירים ואלה נפלטים החוצה באופן ספונטני. השיטה מיועדת בעיקר לאבנים בקוטר של עד 2 ס"מ.
נפרוסקופ ואורטרוסקופ - טכנולוגיה זעיר פולשנית, המתבססת על החדרת מכשיר הנפרקוסקופ או האורטוסקופ בקוטר שאינו עולה על סנטימטר אחד, דרך השופכה או דרך חתך בקוטר זהה באזור המותן. המכשיר מאפשר למנתח לצפות ישירות בריסוק האבן או בשליפתה החוצה.
השיטה נועדה לטפל באבנים שבגביע התחתון של הכליה, בחלקו התחתון של השופכן ובאלו שלא רוסקו על ידי גלי ההדף. שיעור ההצלחה הוא כתשעים אחוזים, וההחלמה כמעט מיידית. חשוב לציין כי שיטות הריסוק השונות אמנם ביטלו את הצורך בניתוח כירורגי, אך לא פתרו את בעיית הישנות האבנים, שמתגלות שוב בכמחצית מהמקרים.