כל כך הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שאלת הנצח "איך יודעים...?" . איך יודעים מה רוצים לאכול? איך יודעים איזו מגמת לימוד לבחור? איך יודעים שזו הזוגיות הנכונה? איך נדע שאנחנו מוכנים לחתונה? לילדים? איך נדע מה לעשות כשנהיה גדולים?

השאלות הללו ליוו את כל שיחות הנפש שלי בנעורי ובשנים שאח"כ. כולנו שאלנו, התלבטנו, למדנו מההצלחות או מהכישלונות אחד של השני. זו דרך נפלאה ללמוד. העניין הוא שלא על הכל קל לדבר או יותר מכך, לא על הכל מרגישים ש"מותר" לדבר. אחרי שמתחתנים קשה לדבר על הבעיות עם בן/בת הזוג, אחרי שיולדים קשה לדבר על הדיכדוך והספקות ואח"כ, כשהילדים גדלים, קשה לדברים על הקשיים שנהיים יותר מידי. איך יודעים? איך יודעים מתי צריך לקחת את הילד לטיפול? איך יודעים מתי עברנו את ה"קשה כמו לכולם" ונכנסנו למרחבי ה"יש בעיה" או למרחבים הגדולים יותר של "לא מצליח לי לבדי" ו"צריכים עזרה"?

כששאלתי איך אני אדע כשיהיו לי צירים אמרו לי בעלות הניסיון "את כבר תדעי". זה לא משהו שאפשר לומר אותו כאן. יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להיות רלוונטיים לשאלה הזו, חלקים קשורים לקושי שהילד מציג, חלקם קשורים לאופי ההורים, חלקם לסיטואציות מקומיות חולפות. בהקשר הזה אני מציעה לפעמים להורים לסגל תכונות בלשיות או מדעניות, לנסות לזהות דפוסים משתנים ולהבין את משמעותם. זה יכול לעזור לנו למצוא את התשובה לשאלה.
בחשיבה על ילדים צריך תמיד להביא בחשבון את ההורים שלו. את הקצב שלהם, את תחושת המסוגלות שלהם, את אהבותיהם ופחדיהם. לכל הורה יש את התחומים שהוא טוב ובטוח בהם ויש תחומים בהם הוא נזקק יותר לעזרה. אני למשל, מצד אחד מפעילה את כל חברותי להכנת ארוחת ערב, שמצריכה קצת יותר מחביתה וסלט, ומצד שני עוזרת לכולן בהכנת פרוייקטים יצירתיים לביה"ס או בסידור ארונות בגדים. אם נדע לראות את התמונה השלמה ונזהה במה אנחנו טובים, יהיה לנו קל יותר לקבל את הדברים בהם אנחנו צריכים עזרה. ההורות היא משימה מורכבת, שמצריכה מגוון של יכולות וניתן לעבוד עליה ולהשתפר בה. בשביל זה יש הדרכות הורים.

ילדים חיים בתוך הקשר משפחתי, חברתי ורגשי. חלק גדול מהיחסים הבינאישיים של מבוגרים מתרחשים בתוך הנפש, לעיתים עם דמויות שהפסיכולוגים יקראו להם "מופנמות", כאלה שאינן בהכרח חלק מהיומיום שלהם. בניגוד אליהם, ילדים חיים בתוך המציאות ומושפעים באופן דרמטי מהקשרים שלהם עם האנשים שמלווים את חייהם ברמה היומיומית. באופן הזה, כל שינוי שנצליח להביא אליו את ההורים ישפיע בהכרח על הילד, גם אם הוא לא יראה פסיכולוג כלל. ההורים המציאותיים ישתנו וישנו בכך את מציאות החיים הקונקרטית של הילד. הסביבה תשתנה והוא ישתנה ביחד איתה.

אז מתי כדאי לחשוב על פניה לטיפול:
1. מילת המפתח בעיני היא שינוי. כל שינוי שחל בילד שהוא חד מאוד או מהיר מאוד, כל שינוי שמביא איתו חוסר שקט ומצוקה, יכול להקפיץ לנו את השאלה האם צריך כאן טיפול או לפחות התבוננות מעמיקה יותר.

2. כשאנחנו מתרשמים שהילד חש מצוקה מתמשכת, שאינו שמח או מסופק, שנמנע מדברים, שמתלונן באופן קיצוני, שמדווח תכופות על רגשות של קיפוח, בושה, אשמה, עצב, רגישות. מעטים הילדים שיבואו ויאמרו "אני חש מצוקה". ילדים מבטאים את עולמם הפנימי בעיקר דרך ההתנהגות שלהם. חשוב שנלמד להתבונן בה. התנהגויות כמו קושי להיפרד מחפצים, בכי רב, כעסנות, כתב יד או ציורים מצומצמים או נוקשים מאוד, הפסקת קריאה, עזיבת תחביב משמעותי ביותר – כל אלו יכולים להעיד על מצוקה שמצריכה בחינה.

3. כשאנחנו רואים שינוי/פגיעה בתפקוד של הילד בתחומי חיים משמעותיים, כמו למשל משחק, לימודים, תפקודים בסיסיים, הרגלי ניקיון. לפעמים ממש מדובר על רגרסיה, בה הוא מאבד יכולות שהיו לה (חוזר להרטיב, מתקשה להירדם לבדו) ולפעמים השינוי בא לידי ביטוי בולט יותר ברמה הרגשית: מילד שהיה חשוב לו למלא אחר כללי ביה"ס הפך להיות ילד ש"לא איכפת לו", מילד סקרן ומתעניין הפך להיות ילד שתקן, מכונס בעצמו או להיפך, מילד ביישן ומופנם הפך להיות בולט ופעלתן.

4. השיפוט שלנו לגבי אירועים קשור במידה רבה בפירוש שאנחנו נותנים לאותו אירוע. חשוב לחפש את האיזון בין הנטיה שלנו לעשות עניין מדברים (להמציא בעיה כשהיא לא נמצאת) ובין הנטיה שלנו ל"לנרמל" דברים ולהגיד ש"זה ככה זה וזה יעבור" (ואז לא לזהות בעיה היכן שישנה כזאת). בכל התמודדות יש ביטויים של קושי, שלא בהכרח מצביעים על מצוקה. אם הקשיים מופיעים אחרי מעברים (מסגרות חינוכיות, מגורים) או אחרי אירועים משמעותיים חיוביים (לידת אח) או קשים יותר (פרידת הורים, פטירה של בן משפחה) זה יכול לתת להורים כלים להבין את המצוקה ובכך יצליחו להכיל אותה יותר.

הרבה פעמים ההתערבות המוצעת לקושי של ילדים הוא לא בהכרח טיפול. אני מציעה הרבה פעמים להורים להתחיל בהדרכת הורים, שבה נוכל ביחד למצות את מרחבי השינוי שאפשר להגיע אליו, לפני שאנחנו מכניסים את הילד לחדר הטיפול. זה מסייע להורים להתאמן ולהתעמק במיומנות הזו של להבין מה הילד מרגיש או חושב, שמנסה לפענח מה קורה כאן באמת, למה אני מתכוון, מה הילד מנסה לומר לי? המיקוד הזה בהורים מסייע לחדד להם את הדרכים המופלאות והעדינות בהן הם יכולים להשפיע על הילדים שלהם, מסייע להם לסמן מטרות או שינויים שהם רוצים להביא ולהתכוון אליהם.

אפשר לומר שהדרכת הורים עוזרת להורים בשני תחומים מרכזיים. הראשון הוא האפשרות להבין את הילד שלהם, להכיר את המוטיבציות שלו, את מעלותיו כמו גם את מכאוביו וקשייו. הרבה פעמים הורים נופלים למלכודת בה הם מבועתים כשהם חשים שהילד שלהם הוא רע, מניפולטיבי ועושה להם בכוונה (מפריע להם לישון, מתעכב ומושך זמן בבוקר). כל זה משום שאינם מצליחים להבין מה הסיפור שלו, לא מצליחים למצוא דרך להסתכל על הדברים מנקודת המבט שלו.

התחום השני הוא האפשרות שלהם להבין את עצמם, את המוטיבציות שלהם כהורים, את מערכת האמונות שלהם (בנים צריכים להיות חזקים, בנות צריכות להיות חביבות) ולא פחות חשוב את הציפיות והחרדות שלהם כהורים (שהילד שלי יהיה כמוני, שאני אהיה כמו אמא/אבא שלי). ההיכרות הזו שלהם את עצמם תוכל לסייע להם מאוד בהבנה של הילד שלהם, באפשרות להציע לו את ניסיונם לא מתוך שתלטנות והקטנה אלא כאפשרות נוספת בעולם, שהוא יכול לבחון אותה.

צריך תמיד לקחת בחשבון שמשהו שמוגדר כ"בעיה" אצל הורה אחד, לא בהכרח ייחשב ככזה אצל הורה אחר. חלק מהקשיים שהורים נתקלים בהם נובעים מהבדלים בקצב הפנימי בינם לבין ילדיהם. דמיינו לכם ילד שקט ושלו, שצריך הרבה מרחב בחיים, שנולד להורה זריז ופעלתן שאוהב לחבק, לפטפט ולצחוק בקול רם. לא מן הנמנע שהילד יחוש מסוייג לפעמים, ינסה להימנע ממגע אינטנסיבי וזה עלול ליצור התחלה של מעגל דחיה ומצוקה מול ההורה – כדי שיוכלו להתמודד איתם חשוב שהורים יכירו את אותם ואת האופן בו הם יוצרים פלונטרים" של חרדה, אשמה, בושה או קורבנות, למשל, ביחסים עם הילד.

הדרכת ההורים יכולה לסייע להורים לראות את חייהם וחיי הילדים שלהם בהקשר רחב יותר, יש יגידו "לקבל פרופורציות". היא יכולה לסייע להם לנוע בחופשיות יותר בין נקודת המבט שלהם לזו של ילדיהם. וברגע שהצלחנו להגדיר שתי נקודות מבט כבר אפשר להתחיל דו שיח ביניהן ואולי גם למצוא נקודות נוספות שירחיבו את היכולת הרגשית והמנטלית להבין אחד את השני ואת עצמנו.