לפני שנים רבות, בזמן לימודי באוניברסיטה, התיאוריה האהובה עלי היתה התיאוריה ההתפתחותית של מאהל. זו היתה תיאוריה סיפורית ואני, מתמיד, אהבתי סיפורים; היא מדברת על מסעו של גיבור, האדם, מרגע היוולדו בחתירה אחר שני יעדים אקזוטיים. המסע לעבר הנפרדות והמסע לעבר הייחודיות. המסע הזה רצוף תלאות, נפילות, התמודדויות עם איתני הטבע ורגשות עזים – ובסופו הגיבור מתפקד כאדם בעל זהות עצמית מוגדרת, מובחנת וייחודית.

לימים, בחדר הטיפול, למדתי שהסיפור הזה מצליח לגעת בהרבה אנשים. הם מבינים אותו והוא מעורר בהם הזדהות גדולה. הם מצליחים להגדיר באמצעותו יעדים לעבודה אישית פנימית או כלפי חוץ. לא מפתיע לגלות שרובם חותמים בקלות על היציאה למסע הייחודיות – אבל מתקשים קצת מול המסע לנפרדות. "בשביל מה זה טוב? בסוף נישאר לבד" הם אומרים לי, "בואי נאחז במה שיש... שיישארו איתי עוד קצת". ואני מנסה להסביר שאנחנו לא מדברים על פרידות, שהן חלק בלתי נפרד מחיינו, חלקן בשליטתנו וחלקן לא. אני מדברת על נפרדות. "את ממציאה לנו מילה" הם אומרים לי. "מה ההבדל?".
אז זהו, שיש הבדל. מדובר בשתי חוויות חיים אחרות: פרידה ונפרדות.

מהי פרידה?
פרידה היא ניתוק פיזי וממשי של קשר. עזיבה. היא יכולה לקרות להיות מוחלטת או אפילו סופנית, כמו פרידה כתוצאה מנסיעה, מריבה או פטירה, ויכולה להיות זמנית כמו פרידה בבוקר ביציאה לגן ולעבודה או כתוצאה מנסיעה לסופ"ש. היא יכולה להיות קשורה לאירועי חיים שאנו שולטים בהם כמו יציאה לחופשות, ניתוקי קשר או מעברי דירה - והיא יכולה להיות חלק מרצף החיים שאין לנו יד ורגל בקביעתו, למשל פרידה מהיום לקראת הלילה, פרידה מהחורף, פרידה מאדם יקר שנפטר, או פרידה של הורה מהבן או הבת שהחליטו להינשא ולבנות משפחה משלהם.

ומהי נפרדות?
נפרדות היא היכולת של אדם לחוש עצמו מופרד ושונה מהאחר. יכולת לחוש ברור לעצמו גם כשהוא בקרבה פיזית ורגשית לאדם אחר ואינו מתערבב בתוכו. יש בנפרדות הכרה באפשרות של אדם להחזיק בנקודת מבט אחרת ושונה, הכרה ברשותו לפעול באופן אחר בעולם, לחשוב אחרת, להרגיש אחרת ולבחור אחרת. הנפרדות אינה נזקקת לפרידה כדי להתקיים; יתרה מכך - הנפרדות מאפשרת לנו לייצר קשר בריא, קרוב ואינטימי עם אדם אחר, מבלי שנחשוש להיבלע או לאבד את זהותנו. והיא מאפשרת לנו לפעמים גם להיפרד - מתוך שלמות וקבלה, גם אם עצוב לנו.

כאמור, אנשים נוטים לבלבל בין המושגים ולעיתים קרובות קושי בנפרדות מתפרש כקושי בפרידה. על אף שפרידה מעוררת עצב חרדה ודחק, עדיין נראה שיותר קל לנו יותר להתחבר למרכיב החיצוני והבין אישי שבה, מאשר למושג התאורטי, הפנימי - נפרדות. את המילה פרידה אנחנו מכירים, היא מהדהדת אסוציאציות ודימויים מהחיים שלנו; היא גורמת לנו לדמיין רכבת נוסעת, אהובים על הרציף מוחים דמעה במטפחתם. אבל נפרדות? רוב האנשים נתקלים במושג הזה רק בחדר הטיפול. וחבל שכך, כי המסע לנפרדות משותף לכולנו.

בתיאוריה של מאהלר, המסע אל הנפרדות הוא מסע שמתחיל מיד עם הלידה וממשיך לאורך החיים. הילד מתחיל את חייו בסימביוזה כמעט מוחלטת עם האם, מצב טבעי שמתקייפ במקביל גם אצל האם, שחשה את הרעב שלו, את טמפרטורת הגוף שלו. מהמצב הראשוני הזה נמתח ציר של התרחקות איטית ומתמדת לאורך החיים. זה התהליך הטבעי, הנכון, ה"בריא".

אז איך מתמודדים עם פרידה? ואיך חותרים לנפרדות?
אל תפחדו מפרידות. לא כל פרידה היא שלילית. מכירים את השיר שמתחיל במילים "כל סוף הוא התחלה של משהו אחר..."? - מקריאים אותו בדרך כלל בטקסי סיום למיניהם. נדוש אבל נכון. יש פרידות שקוטעות דברים לא טובים, יש פרידות מפרק אחד שפותחות מיד את הפרק הבא. גם אם יש בהן עצב, אל תפחדו ממנו. הוא נמצא שם במקומו ויש לו תפקיד חשוב ביכולת שלנו להמשיך משם הלאה.

השקיעו בחיים שלכם כהורים וכבני זוג, אל תחיו דרך אחרים. שמרו על חברים משלכם, תחומי עניין משלכם, טעמים משלכם. אל תפחדו להזמין במסעדה את הקינוח שאתם אוהבים. אל תתערבבו ואל תאבדו את הזהות שלכם. במילים אחרות: היו מודעים לשני המסעות הדרמטיים שתיארתי בהתחלה, ולאופן שבו הם שזורים זה בזה, המסע לזהות ייחודית והמסע לזהות מובחנת ונפרדת מאחרים. רק התקדמות בשני הנתיבים הללו תקרב אותנו לעבר יחסים בריאים, שלמים ומספקים עם חברים, בני זוג וילדים. הנפרדות אינה מאפשרת רק התפתחות של קיום עצמאי, היא מאפשרת יותר מכך: את הנפלא מכל - קשר שיש בו רשות לתלות הדדית, שבה כל אחד משני הצדדים בקשר זקוק במידת מה לאחר אבל יכול להתקיים בלעדיו. תלות הדדית שבה כל אחד משני הצדדים בקשר יודע מי הוא ומה העדפותיו ומי האחר ומה העדפותיו האחרות, שבה הקשר הוא יותר מסך שני חלקיו המובחנים והנפרדים זה מזה.