אנדוקרינולוגיה הוא התחום ברפואה שעוסק בהורמונים ובבלוטות המפרישות הורמונים בגופנו. הורמון הוא חומר שאותו מפרישה בלוטה אל זרם הדם והוא משפיע על פעילותם של איברים שונים בגוף. בעיות מרכזיות באנדוקרינולוגיה כוללות סוכרת, מחלת בלוטת התריס, יתר לחץ דם, מחלות עצם, בעיות בתפקוד בלוטת יותרת הכליה ובעיות בתפקוד בלוטת יותרת המוח.
הנה סקירה של הבעיות האנדוקרינולוגיות הנפוצות ביותר:
תת פעילות של בלוטת התריס
בלוטת התריס (המוכרת גם כבלוטת התירואיד או בלוטת המגן) ממוקמת תת עורית מתחת לפיקת הגרון בקדמת הצוואר ומייצרת את הורמון התירוקסין. לבלוטה תפקיד מרכזי בוויסות חילוף החומרים. הורמוני הבלוטהT3,T4 משפיעים על הקצב המטבולי על ידי כך שהם מגרים כמעט כל רקמה בגוף לייצר חלבונים, ועל ידי הגברת כמות החמצן שהתאים משתמשים בה. תת פעילות של בלוטת התריס היא ההפרעה האנדוקרינית השכיחה ביותר: ההפרעה יכולה להיות הפרעה בבלוטת התריס עצמה שלא מייצרת מספיק הורמוני בלוטה או בבקרה על הבלוטה ברמת בלוטת יותרת המוח (Hypophysis) או ההיפותלמוס (Hypothalamus) שמקורה בהורמון ממריץ בלוטת התריס TSH ( Thyroid Stimulating Hormone)
נוהגים להפריד בין תת פעילות תת קלינית, שבה ה-TSH מוגבר אך רמת הורמון התירוקסין החופשי (FT4) היא בגדר הנורמה, לעומת תת פעילות שבה ה-TSH מוגבר ורמת התירוקסין החופשי היא מתחת לנורמה.
תסמינים: אחד מסימני ההיכר הבולטים של הפרעה זו הנו הזפק(Goiter)בצוואר, אך קיימים תסמינים נוספים כמו עצירות, רגישות לקור, תשישות ושינויים הורמונליים כמו אי סדירות של הווסת, תחושת נימול לאורך הגפיים, התכווצויות שרירים בלתי רצוניות (בעיקר בכפות הידיים והרגליים) ופרכוסים כלליים, המזכירים במידה רבה התקף אפילפסיה.
הטיפול: הטיפול בהפרעה הוא תרופתי, ומטרתו לייצב את רמת ההורמונים המיוצרים בבלוטת התריס. הטיפול מורכב מנטילת תחליף להורמוני בלוטת התריס באופן קבוע, Levothyroxine המוכר בשמו המסחרי אלטרוקסין. התחליף משמש את תאי הגוף במקום ההורמונים שלא מיוצרים על ידי בלוטת התריס. ברוב המקרים התסמינים חולפים עם הטיפול.
סוכרת
במהלך - 25 השנים האחרונות כמות חולי הסוכרת גדלה בעולם המערבי כמעט פי 10. סוכרת היא מחלה המתאפיינת בריכוז גבוה של סוכר (גלוקוז) בדם והיא שם כללי למספר פתולוגיות שהמשותף להן הוא פגיעה במנגנון ההורמונלי האחראי על איזון רמת הסוכר שמחוץ לתאים. אצל חולי סוכרת קיים חסר באינסולין או פגם בפעילותו או התנגדות גבוהה של הרקמות אליו, כך שבעת עלייה ברמת הסוכר בדם, אין תגובה הולמת של הפרשת אינסולין. כתוצאה מכך, נוצרות הפרעות בריכוזי הסוכר (גלוקוז) בדם. סוכרת מסוג 1 מופיעה על פי רוב בתקופת הילדות או הנעורים וסוכרת מסוג 2, שהיא הנפוצה ביותר, לרוב מופיעה בגיל מבוגר יותר (45 ומעלה).
סוכרת מסוג 1 מכונה גם סוכרת נעורים. רוב בני הנוער החולים בסוכרת סובלים מסוג זה של המחלה שגם נפוצה למדי אצל מבוגרים. בסוג זה של המחלה יש אובדן מוחלט של אינסולין כתוצאה מהרס התאים בבלוטת הלבלב האחראים להפרשת האינסולין. במחלה זו יש תלות מוחלטת במתן אינסולין חיצוני.
סוכרת מסוג 2 יכולה להופיע בכל גיל, אך מופיעה בעיקר בקרב בני 40 ויותר ונובעת בעיקר מנטייה גנטית. היא נקראת גם "סוכרת שאינה תלויה באינסולין" שכן היא פורצת בשעה שהלבלב עדיין מייצר אינסולין, אך הוא אינו מצליח לעשות את עבודתו: להחדיר גלוקוז לתאי הגוף. על הנטייה הגנטית לסוכרת מסוג II אפשר להשפיע באמצעות שמירה על משקל תקין, הימנעות מעישון והקפדה על קיום פעילות גופנית סדירה.
תסמינים: החלק הניכר של תסמיני הסוכרת, כמו גם סיבוכי המחלה, קשור בחוסר האיזון של מקור האנרגיה העיקרי שלנו - גלוקוז. תסמיני סוכרת משתנים מעט בהתאם לסוג. אנשים הלוקים בטרום סוכרת או בסכרת הריון, למשל, עשויים שלא לחוש בתסמינים כלל. התסמינים הנפוצים של סוכרת כוללים: צמא, מתן שתן באופן תכוף, רעב קיצוני, ירידה בלתי מוסברת במשקל, עייפות, ראייה מטושטשת, החלמה איטית של פציעות, זיהומים תכופים בחניכיים, בעור ובנרתיק או דלקות בשלפוחית השתן.
הטיפול: בכל סוג סוכרת, על מנת להצליח בהתמודדות עם המחלה, צריך להקפיד על תזונה בריאה, להתעמל ולהקפיד על משקל בריא והימנעות מעישון. כל חולה סוכרת צריך לבצע מעקב מתמיד אחר רמות הסוכר שלו בדם.
הטיפול תלוי בסוג הסוכרת. בסוכרת התלויה באינסולין הטיפול הוא ע"י אינסולין הניתן בזריקות או ע"י משאבה. המינון הסטנדרטי הוא זריקה אחת של אינסולין ארוך טווח, בשילוב שלוש הזרקות אינסולין קצר טווח במהלך היום. בסוכרת שאינה תלויה באינסולין מטפלים בהתאם לרמת החומרה והתגובה לטיפול במגוון תרופות הניתנות דרך הפה, לעיתים בשיתוף זריקות אינסולין. בחולים עם השמנת יתר הסובלים מסוכרת - ירידה דרסטית במשקל באמצעות דיאטה קפדנית או ניתוח משפרת את מצב המחלה עד כדי ריפוייה.
בעיות בתפקוד בלוטת יותרת הכליה
בלוטות יותרת הכליה (מכונות גם אדרנל) הן זוג בלוטות אנדוקריניות הממוקמות על המשטח העליון של כל כליה, ותפקידן לווסת את האיזון של תפקודים רבים בגוף האדם על ידי הפרשת הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין. מחלות הקשורות בבלוטת יותרת הכליה כוללות תת-פעילות בלוטת יותרת הכליה (היפואדרנליזם), מחלת אדיסון, פאוכרומוציטומה, סרטן בלוטות יותרת הכליה, היפרפלזיה מולדת של יותרת הכליה, תסמונת קושינג, תסמונת MEN ותסמונת קון. מחלות אלה, ברוב המקרים, מובילות לתת או יתר פעילות של בלוטת יותרת הכליה.
אבחון הפרעות בבלוטת האדרנל נעשה על ידי תשאול בנוגע לתסמינים וההיסטוריה המשפחתית והאישית, כמו גם בדיקות מעבדה למדידת ערכי קורטיזול, רמת ACTH, ומדידת הורמונים נוספים השייכים לבלוטה. במקרים של חשד לגידולים, יהיה צורך בביופסיה ובבדיקות הדמיה שונות, כגון CTו- MRI.
תסמינים: הפרעות בבלוטת יותרת הכליה מתבטאות בלחץ דם נמוך, סחרחורת, חולשה, דיכאון, איבוד משקל, כאבי שרירים ועוד. תסמיניה של מחלת אדיסון כוללים גם נתרן נמוך ואשלגן גבוה. תסמונת קושינג מתבטאת בהשמנת יתר, אקנה, שיעור יתר, עור אדמומי ושברירי, בצקות, הפרעות בווסת, הפרעות רגשיות וקוגניטיביות ועוד.
הטיפול: הטיפול בהפרעות של בלוטת יותרת הכליה מותאם לאדם, גילו, המחלה והגורם הראשי. הפרעות הגורמות לתת פעילות בלוטת יותרת הכליה מטופלות לרוב בתרופות המשלימות את ההורמון החסר בגוף, כמו הידרוקורטיזון ופרדינזון. במקרים של הפרעות הגורמות ליתר פעילות בלוטת יותרת הכליה, צריך לטפל בגורם הראשי ובתסמינים שיצר. במקרים של גידולים שפירים או ממאירים, לרוב מטפלים באמצעות ניתוח להסרת הגידול, טיפולים כימותרפיים, טיפולי הקרנות וטיפולים הורמונאליים. במקרה של מחלות גנטיות, לרוב הטיפול יהיה תסמיני.
אוסטאופורוזיס
אוסטאופורוזיס, או בריחת סידן, זוהי מחלת עצם הגורמת לדלדול והיחלשות העצמות והפיכתן לפריכות - עד כדי כך שאפילו הפעלת לחץ מתון ביותר בעת כפיפה קדימה, הרמת שואב אבק או אפילו שיעול, עלולים לגרום לשבר. במקרים רבים, היחלשות העצמות היא תוצאה של רמות סידן וזרחן נמוכות או מחסור במינרלים אחרים בעצמות. אוסטאופורוזיס היא הסיבה השכיחה ביותר לשברים בגיל המבוגר ושכיחה במיוחד בקרב נשים.
תסמינים: השלבים המוקדמים של אובדן מסת העצם אינם מלווים בדרך כלל בכאב או בתסמינים אחרים, אך מרגע היחלשות העצמות כתוצאה ממחלת אוסטאופורוזיס, עלולים להופיע מספר תסמינים, כגון אובדן משקל, כאבי גב, יציבה כפופה, שברים בחוליות, פרקי כף היד, אגן הירכיים או עצמות אחרות.
הטיפול: הטיפול באוסטאופורוזיס מתמקד באיזון רמות הסידן בגוף ותיקון רמת הוויטמין D בדם, התורם לעלייה בצפיפות עצם, יציבות וחוזק שרירים, מונע נפילות ומפחית סיכון לשברים. כמו כן, חשוב לנקוט בצעדי מנע ולשמור על מסת העצם באמצעות אורח חיים מתאים, הכולל פעילות גופנית שמסייעת בבניית עצם ותזונה נכונה. במקרים של ירידה ניכרת בצפיפות העצם, רצוי לקבל גם טיפול תרופתי למניעת בריחת סידן. התרופות העיקריות הן ממשפחת הביספוספונטים, שמאטים את תהליך הפירוק של העצם ומאפשרים פעולה יותר יעילה של התאים בוני העצם.
בעיות בתפקוד בלוטת יותרת המוח
בלוטת יותרת המוח, המכונה גם היפופיזה, ממוקמת בבסיס המוח מאחורי האף וגודלה כגודל אפונה. על אף גודלה הקטן, היא מרכיב מרכזי במערכת האנדוקרינית והיא אחראית להפרשת הורמונים רבים, כגון הורמון הגדילה והפרולקטין, כמו גם הורמונים הפועלים על בלוטות אנדוקריניות אחרות כמו בלוטת התריס ויותרת הכליה. למעשה, כמעט ואין מערכת בגוף שאינה מושפעת מפעילותה של בלוטת יותרת המוח.
הפרעות בתפקוד הבלוטה כוללות מצבים של הפרשות יתר של הורמונים או ירידה בהפרשות ההורמונים. מצבים אלו, לעתים, מלווים בגידולים שפירים. גידולים בבלוטת יותרת המוח יכולים לשבש את פעילות המערכת ההורמונאלית על ידי הפרשת הורמונים ללא בקרה. בין המחלות הנוגעות לבלוטה, ניתן למנות את מחלת קושינג, אקרומגליה, דיאבטס אינסיפידוס, תסמונת שיהאן, תסמונת האוכף הריק ועוד. במסגרת האבחון, מתבצעים טסטים אנדוקריניים להערכת תפקוד הבלוטה. ומתבצעת הדמיה לרוב ע"י MRI. בשל מיקומה בקרבת עצבי הראיה הגדלה של הבלוטה עלולה לגרום לפגיעה בשדות הראיה ולכן מבוצעת גם בדיקת שדות ראיה
תסמינים: כאבי ראש, בעיות ראייה, ווסת לא סדירה, שיבוש בייצור החלב, אובדן שיער או ייצור שיער מוגבר, אימפוטנציה, שדיים מוגדלים, הצטברות של שומן בפנים, בגב ובחזה, היחלשות עצמות, שיבוש בתהליך הזיעה. התסמינים מופיעים בהדרגה או בפתאומיות
טיפול: ישנם מספר אופציות טיפוליות לגידולים אלו: החל מתרופות המווסתות את הגדילה שלו וכלה בניתוח לכריתה של הגידול.
