עם יציאתו של התינוק שלכם לאוויר העולם, נולדים גם ההורים שלו. גם אם זה לא ברור לכם מהרגע הראשון, ההורים הללו הם אנשים שונים בתכלית מהאנשים שהייתם קודם: מנעד הרגשות שלהם שונה לחלוטין. הם אוהבים יותר, כואבים יותר, חרדים יותר ומאושרים הרבה יותר מכפי שאי פעם הייתם. הם גם עייפים הרבה יותר. היחסים ביניהם משתנים, וכך גם סדר העדיפויות, השאיפות, התקוות והפחדים. ברוכים הבאים ל"אני" החדש שלכם.

המפץ הגדול
השינויים שמתחוללים בחיים שלכם בתקופה המורכבת הזאת הם כל כך עמוקים ומשמעותיים עד כי תחושת ה"בום" היא כמעט בלתי נמנעת. במשך חודשי ההיריון דמיינתם איך זה יהיה להפוך מזוג לשלישיה; חלמתם את התינוק המושלם שלכם, את הלידה הנהדרת, את ההנקה הקלילה והזורמת, את הבונדינג האולטימטיבי שיתרחש בשניות. הקושי לפתח ציפיות ריאליות באשר למצב החדש העומד להגיע מתחזק לאור קיומם של מיתוסים הקשורים להורות, ובעיקר לאימהות, ומושרשים עמוק בתרבות שלנו; מיתוסים שמציגים רק את האושר, החיוב והזרימה שבהורות בלי הקשיים, העייפות, והרגשות הקשים. באופן לא מפתיע, ככל שהפער בין תמונת העולם הדמיונית לזו המציאותית קטן יותר, ההסתגלות למצב החדש בדרך כלל קלה וזורמת יותר. כך, למשל, מראים מחקרים כי כאשר מין העובר ידוע מראש נשים הן פחות חרדות ומדוכאות לאחר הלידה, כיוון שהן יכולות לייצר תמונה מנטאלית ולהתכונן לרעיון של גידול בן או בת.

המפתח בהכנת המשפחה למצב החדש הוא עבודה על ציפיות ריאליות באשר לעומד להתרחש בתקופה אחרי לידה ובאשר להרגשה ולתפקוד האפשריים של כל אחד מבני המשפחה.

להכיר גם בקושי
דיאנה אידלמן, מטפלת ויועצת משפחתית וזוגית ומחברת הספר "הכנה להורות", מספרת שמניסיונה, הדבר הכי קשה בתקופת ההורות הראשונה הוא זוהי הבדידות. "השהות עם יצור שלא מדבר, במשך 5 או 12 שעות ביום ברציפות, היא מציאות בודדה ביותר. תמיד אומרים לאישה, 'אבל את לא לבד, את עם התינוק', ורק מי שהייתה אמא טרייה יודעת עד כמה זה לא נכון. הרי בהתחלה אין לך שום אפשרות לעשות שום פעולה מההתחלה עד הסוף, לא לקרוא ספר, לא לראות סרט, בקושי לעשות פיפי. למציאות הזאת אנשים פשוט לא מוכנים, והמצב מחריף ככל שנשים יולדות בגיל מבוגר יותר ומגיעות להורות עם צרכים אינטלקטואליים גבוהים יותר".

"עד לפני 150 שנה", מוסיפה אידלמן, "בכל התרבויות היה 'משכב לידה' בן שישה שבועות. נתנו ליולדת 40 יום להתאושש מהלידה ולבסס את ההנקה מבלי שעליה לדאוג לאוכל, לילדים האחרים ולכביסה. כל החמולה המשפחתית חיבקה אותה. כיום כבר אין שבטים, הסבים והסבתות הם אנשים עובדים ועסוקים, היולדת מוצאת את עצמה בוואקום חברתי ואינטלקטואלי, ואת המחיר משלמים כולם: גם התינוק, שקולט את העצבנות, וגם הוריו, שחיים במתח וכל הזמן מחפשים לו פתרונות איפסון כדי שיוכלו להתחבר מחדש לעולם המבוגרים".

האם אנחנו הורים מספיק טובים?
הנה עוד עניין שקשה להתמודד אתו: הידע כיצד לטפל בתינוק והקשר עמו מתפתחים בהדרגה במהלך חודשי החיים הראשונים, כאשר נוצר תהליך הכרות הדדי בין האם והתינוק. הורים טריים רבים - בטח ובטח כאלה שעד כה ג'ינגלו קריירה מפוארת ומסועפת - אינם מודעים לכך שכאן מדובר בתהליך למידה אחר לחלוטין. הרעיון שהכול פשוט, קל ואינטואיטיבי הוא מיתוס בלבד, שאינו משקף את מציאות חיי היום יום לאחר הלידה. השאיפה להיות הורה מושלם היא דרך בטוחה למדי למפח נפש, תחושות תסכול ודיכאון. אולי היה להם קל יותר אם היו מבינים כי לצורך התפתחותו הבריאה זקוק התינוק להורים "טובים מספיק", כהגדרת הפסיכואנליטיקן ד.וו.וינקוט, ולא להורים מושלמים.

הכוונה היא לכך שאין צורך בהורים מקריבי-כל שאינם טועים לעולם, אלא בהורים היודעים לאזן בין המסירות והקשב לצרכי התינוק לצרכיהם שלהם, ומרשים לעצמם גם לטעות וללמוד מטעויותיהם.

טובעים בעצות טובות
צד חשוב נוסף בהכנה הנפשית של ההורים לקראת הצטרפות תינוק חדש למשפחה קשור ליכולת ההורים לסמוך על עצמם ועל האינטואיציה שלהם. הורים רבים הולכים לאיבוד, חשים מוצפים ומבולבלים בתוך שלל העצות (הסותרות לעתים) שהם מקבלים לקראת הלידה מהורים, חברים וספרי הדרכה שונים. אין מתכון אחד נכון לגידול ילדים והתפתחות בריאה של תינוקות וילדים אפשרית בדרכים מגוונות ושונות.

ההורים, באופן טבעי, רגישים ביותר לצרכי התינוק ומכוננים אליו, באופן שאחרים לעתים אינם יכולים לזהות ולקלוט; PRIMARY MATERNAL PREOCCUPATION, בשפתו של ויניקוט. זה לא פשוט, אבל הם צריכים להקשיב לקול הפנימי שלהם ולנסות להיות נאמנים לו, גם למען השלווה והביטחון העצמי שלהם – שתי תכונות חיוניות למדי עבור הורים צעירים. "הרי אין דרך להתכונן למפגש עם יצור ספציפי שעוד לא היה ולעולם לא יהיה כמותו", אומרת דיאנה אידלמן, "אבל אפשר להבין מהם הצרכים של התינוק ומהם הצרכים של מבוגרים שמגדלים תינוקות כדי שהקשר יתחיל בשמחה ובאהבה".
שמחה. ואהבה. זה הכול, בעצם.