טובה צימרמן רובינוביץ', שורדת שואה ולקוחת מאוחדת, בעלת סיפור חיים מרתק ועוצר נשימה. לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה, טובה הסכימה לשתף אותנו בסיפור הניצחון האישי שלה:

"נולדתי ב-1929 ליד פולין. כשהייתי בת עשר התחילה מלחמת העולם השנייה. העיר שלנו, אוסטרוג, הייתה ממש על הגבול בין פולין לרוסיה.

בשנת 1939 הרוסים נכנסו אל החלק שלנו בעיר, ובמשך שנתיים היינו תחת שליטה רוסית. הצד השני של העיר היה בשליטה גרמנית. באותו היום שהגרמנים כבשו את החלק של פולין, במקרה נסעתי לדודה שלי בעיר אחרת ונשארתי שם, תקועה, בלי אפשרות לחזור.

הייתי אצל דודתי 5 חודשים. במהלך התקופה הזאת הגרמנים ביצעו שתי אקציות ביהודים בעיר.  המשפחה שלי נשארה שלמה למזלי: הבית שלנו היה בנוי עם בית כנסת והיה בו עליית גג. אחי בן ה-14 עשה שם מחבוא והם התחבאו שם. ככה הם שרדו את האקציות הרצחניות. לא יכולתי אפילו להתקשר, לא היה טלפון אצל דודתי. יום אחד פגשתי גוי שלמד איתי בבית הספר וביקשתי ממנו שייקח אותי הביתה.

אחרי שישה חודשים חזרתי הביתה ולא הכרתי את העיר. הכול היה הרוס. בהתחלה לא היה גטו, אבל אחר כך הגרמנים בנו גטו והבית שלנו נכלל בו. זה היה השער הראשי שנכנסים ויוצאים ממנו. באזור שלנו לא לקחו למחנות השמדה, אבל הוציאו לאקציות והיו הוצאות להורג של יהודים כל פעם. כל העיירות מסביב כבר חוסלו.

יום אחד לפנות בוקר ראינו ששער הגטו סגור והמשטרה האוקראינית הודיעה שעד שעה 11 צריך ללכת למקום שהורגים בו יהודים, ליד הנהר. אח שלי הכין לנו במחסן תעלה מכוסה ואני אימא שלי ואחותי הקטנה התחבאנו שם. זה היה לילה קר, אבל אי אפשר היה לצאת - אם נצא יראו את הצל שלנו. אחי ואבא שלי התחבאו בבוידעם של בית הכנסת.

אחותי הקטנה התחילה לבכות, והגרמנים הלכו עם מגפיים עם מסמרים. שמעתי את ההליכה שלהם ושהם מתקרבים. הספקתי מהר לברוח מאיפה שאימא הייתה, והלכתי לאיפה שאבא היה. ואז הוציאו את אימא ומצאו עוד שכנים שהתחבאו. אימא ידעה שאנחנו למעלה והיא עשתה כזה שיעול שלא ישמעו אותנו.

ככה נשארנו שבוע, והיה גשום וחשוך. החלטנו לצאת מהגטו כי היה חושך לגמרי - והצלחנו לצאת. אבא שלי היה סוחר והכיר הרבה אוקראינים; הלכנו לאדם שהוא הכיר וסמך עליו, אבל האיש הזה אמר שהוא לא יכול לעזור כי אם הוא יעזור יהרגו אותו ואת המשפחה שלו. הוא סיפר שיש כמה יהודים שמתחבאים ביער וכדאי לנו ללכת לשם. לחבר של אחי היה כסף, לנו לא היה. מצאנו גוי שרצה כסף והוא הסיע אותנו עם הפרות שלו. התחבאנו בבור של הפרות, עד שיום אחד גויים מצאו אותנו. זה היה דצמבר, היה קר מאוד והאדמה הייתה קשה. יום אחד שמעתי קולות שדורכים על השלג וקלטתי שזו משטרה אוקראינית. התחלתי מיד לרוץ אל תוך היער. הייתי בת 11, וראיתי שיש עץ אחד שיש בו חור. הצלחתי להיכנס אליו ועמדתי ככה עד הערב. ידעתי שהם לא נשארים בערב ויצאתי, זה היה 6.1.43. איך ידעתי? כי החג של הקתולים היה נובי גוד של האוקראינים. נכנסתי לאיזה בית שחגגו וחיפשתי את הגוי שהיה עוזר לנו עם אוכל. נתנו לי לחם ושיצאתי הם צחקו: "היא לא תצליח להגיע לשם".אבל כן הצלחתי להגיע, ונכנסתי לחצר. היה שם מרתף שמחביאים את האוכל בזמן החורף. היה שם כלב, הייתי איתו ביחד. בבוקר הגוי ראה אותי ובא לקחת אותי. הרגליים שלי היו כמו רגלי עץ. לא הרגשתי אותן. למזלי הגוי לא לקח מים חמים, אלא שלג ושם לי על הרגליים עד שהרגשתי את הרגליים בחזרה. אחי בא לקחת אוכל מהיער, והוא החזיר אותי לאיפה שכל היהודים.

במחנה של היהודים, היינו עושים מדורות. אבל הרגליים שלי היו פצועות, יצאו לי בלוטות עם מוגלה בגלל כוויות הקור. יום אחד הייתה שמועה שמישהו הלשין עלינו וכולם הלכו להתחבא. אני לא יכולתי לצאת, לא הייתי מסוגלת ללכת אז ישבתי בפנים וחיכיתי שיבואו להרוג אותי. למזלי, לא באו.

אחי היה טוב בכל הדברים, במיוחד בניווט. הוא התחיל להוציא את היהודים למקום אחר. יום אחד הוא יצא לחפש אוכל, והוא אמר לי:  "איך לא רוצה ללכת". הוא יצא עם עוד שניים שהיו פחחים, והם סידרו לגוי אחד את הגג. בדרך לשם האוקראינים מצאו אותו והרגו אותו.

אחרי שאחי נהרג, החלטתי ללכת בדרך שבה הוא הוביל את כל היהודים. אני ידעתי אוקראינית, ואמרתי שאם ישאלו אותי, אגיד להם שהפרה שלי הלכה לאיבוד ואני מחפשת אותה. בקיץ התבואה הייתה גבוהה, והיא הסתירה אותנו. נרדמנו שם, וכשעלה הבוקר עדכנו אותי שאחי נהרג, ואבא שלי עבר לצד הרוסי. לא ידעתי מה לעשות. נכנסנו לאיזשהו בית וראו שאנחנו יהודים. הכניסו אותנו איפה שהפרות עומדות, נתנו לנו אוכל. האישה שם בדיוק ילדה והיא הייתה מאוד חולה והם היו צריכים מישהו שיטפל בתינוק. אז הם לקחו את הבחורה שהייתה איתי (בת 19) ולי אמרו - את לכי.

ברחתי משם, השארתי את המעיל של אחי שהציל אותי בחורף, והלכתי לכיוון היער בחזרה. כשכמעט הגעתי, ראיתי שני חיילים יוצאים מהיער. לאחד מהם הייתה שריטה בפנים, ואני הכרתי אותו: כשהיה בא העירה לשוק הוא היה משאיר אצלנו את הסוסים. אמרתי לו שאני הבת של שלמה, והיה לו קצת מצפון והוא אמר "לכי, אבל אם עוד פעם אפגוש אותך לא אתן לך ללכת".

ניסינו לעבור לצד השני של העיר לחפש את אבא שלי. הגענו עד לעיר והלילות מאוד קצרים בקיץ. התחבאנו שוב בתבואה. שני גויים שיחקו שם ומצאו אותנו, הם הזמינו אותנו להיכנס לבית ואמרו שההורים נסעו העירה. אמרתי לעצמי "אוי ואבוי", לקחנו משהו לאכול וחזרנו להתחבא בתבואה. אחרי כמה זמן, אבא שלהם הגיע ורצה לתפוס אותנו. אני רצתי יחפה בשדה, אחרי שקוצרים את החיטה. זה כמו סיכות, מאוד כאב לי לרוץ על זה. פגשתי אישה פולניה מבוגרת. היא המליצה לי ללכת לפנות בוקר, זה הזמן הכי טוב לעבור לצד הרוסי.

קמתי מוקדם, והלכתי לכיוון הגבול. היה שם נהר, הייתי רק בת 11 וזה היה הגבול בין רוסיה לפולין. לא ידעתי איך לעבור, לא ידעתי מה לעשות. פתאום ראיתי מישהי עוברת, וסיפרתי לה שאני מהצד השני, אבל שלחו אותי להביא תרופה לילדה חולה מאוד - ואני חייבת לחזור. היא אמרה: תראי, יש מקום שאפשר לעבור בו, אבל לא בלילה. תבואי איתי בבוקר עם הפרות ואני אראה לך. פחדתי, אבל היא באמת הראתה לי איך לעבור. עברתי את הנהר על קצות האצבעות. הגעתי לצד הרוסי ונרדמתי. ישנתי ממש טוב.
הבוקר עלה, וראיתי שיש לידי בית קטן. גרו בו אנשים טובים, עם הפרטיזנים הרוסים. האישה שגרה שם אמרה לי: מזל שלא נכנסת לבית השני. שם הוא מלשין על יהודים והורגים אותם. היא נתנה לי לחם והתחלתי לחפש את אבא שלי. לא הצלחתי למצוא אותו. ראיתי שהם היו פה ואינם, אז הסתובבתי לבד 5 שבועות ביער, ילדה בת 11. לא ידעתי מה לעשות. היה שלב שחשבתי לקפוץ להתאבד. ברגע האחרון שמעתי מישהו הולך בקושי וסוחב את הרגל. זו הייתה אישה זקנה שבאה לקחת מים. היא אמרה לי: יש פה יהודים, בואי איתי. לקחתי לה את המים ועזרתי לה, היא הייתה אישה בודדה בלי בעל וילדים. רק פרה הייתה לה. נשארתי שם עד שמישהו מהיהודים יבוא. בסוף הם הגיעו, התחלתי לרוץ ונתקע לי מסמר ברגל. לא היה אכפת לי וניסיתי לשרוק את השריקה המיוחדת של היהודים. לא ידעתי לשרוק, אז התחלתי לצעוק "זאת אני, זאת אני!".

הם לא האמינו. אמרו לאבא שלי שנהרגתי. זה היה נס.

הכינו את אבא שלי לזה שאני פה, כי נראיתי כאילו חזרתי מהעולם הבא. שבוע אחר כך, הגרמנים הצליחו למצוא את מקום המקלט שלנו וירו לעברנו במכונות ירייה. אני רצתי ביער, אבא שלי רץ בשטח פתוח וחטף כדור. הרגל שלו התרסקה. ניסיתי להבין מה קורה, ופתאום הרגשתי חום בגוף וראיתי שנוריתי גם כן.
רצתי לכיוון מקום המפגש שקבענו ושם ראיתי הרבה מאוד גופות. לתדהמתי, אחרי 3 ימים ראיתי את אבא שלי. הוא הגיע עם רגל מרוסקת, וזחל במשך כל הזמן הזה לנקודת המפגש. זה לא ייאמן שהוא שרד.
הייתי צריכה, ילדה בת 11, לדאוג לעצמה עם פצע ירי ולטפל באבא עם רגל מרוסקת. שמתי על אבא שלי פרחים. מישהו מהפרטיזנים לקח אותי לשם ובינתיים הרגל של אבא שלי הצליחה מעט להחלים. בתקופה הזו הגרמנים התחילו לסגת.עלינו על הכביש בין קייב ללבוב. רכבנו על סוסים. כבל פעם היינו נכנסים לאיזה כפר. הם נתנו לנו ולסוסים אוכל, וככה הגענו לקייב.
הגענו לשם ולא היה עם מי לדבר. לא היה כבר יהודים. הלכנו לז'יטומר, שם נשארו קצת יהודים. הגענו לשם והכנסתי את אבא לבית חולים, אבל לא היה מי שיטפל בו שם. הוא נשאר צולע מאוד, עם קביים.
בינתיים, העיר שלנו השתחררה מהגרמנים. רצינו לחזור לעיר ולא היה לנו כסף .בעזרת בקבוקי וודקה הצלחנו לשכנע חיילים מקומיים להקפיץ אותנו לעיר שלנו. כשהגענו, לא היה שם כלום.

אחי, לפני שהוא נהרג, אמר: מי שיצליח לשרוד חייב לעלות לארץ ישראל. רק שם יהיה לנו איך להגן על עצמנו, לא לחזור לפולין או אוקראינה. כשנגמרה המלחמה, רציתי רק לעלות לארץ ישראל. נסענו לברלין על הגג של הרכבת, בחיבור בין שני קרונות. שם גם היינו תקועים, כי ברלין הייתה מחולקת ל-4 חלקים. משם נסענו למינכן. עלינו בעלייה ב', דרך צרפת. נסענו לגרנובל. בדרך תפסו אותנו, והגענו לקפריסין. שם התברר לי שאני בהריון, בגיל 17, מבחור שהתחתנתי איתו. ילדתי את הבת שלי הבכורה בקפריסין.

מתו שם 130 ילדים, כי לא היה אפשר לגדל תינוק במחנה הצבאי הזה. ואז החליטו שמכניסים לארץ ילדים עד גיל שנתיים. בשנת 47 הגענו לארץ, ושמו אותנו ברעננה. אמרו שזה רחוק מהחזית. לא רציתי ללכת לשום מקום אחר. ככה, ברוך השם, הגשמתי את החלום שלי.

היום יש לי 3 ילדים, 10 נכדים, 14 נינים ועכשיו אני מחכה לילד של נין! זה הניצחון שלי על הנאצים.
יש לי נכד טייס, נכדה רופאה, נכד רואה חשבון.
הבן שלי שמוליק, נקרא על שם אחי".

בימים אלו מאוחדת בשיתוף עם הרשות לניצולי השואה יוצאת בתכנית מיוחדת עבור ניצולי שואה ללא כל תמיכה משפחתית או עם מעטפת משפחתית שאינה זמינה בפועל. במסגרת התכנית נעניק ליווי של עובדת סוציאלית ועמית מלווה לתמיכה, הפגת בדידות, הנגשת שירותים וזכויות במאוחדת וברשויות השונות.