בעשורים האחרונים התפתחו בעולם המערבי שתי מגמות: עלייה בשפע ובזמינות המזון - ושינוי דרמטי בתפיסת דימוי הגוף, שבאה לידי ביטוי בשאיפה אוניברסלית למבנה גוף רזה - בייחוד בקרב מתבגרים ובני נוער. סתירה. ולסתירה הזאת יש משמעויות מרחיקות לכת, לעיתים גם טראגיות.
המתח בין המגמה הכללית לעלייה במשקל לבין השאיפה לרזון, הוביל לתחלואה מיוחדת שמכונה בשם "הפרעות אכילה". מונח זה כולל בעיות כמו אנורקסיה, בולימיה, הפרעת אכילה התקפית והפרעות אכילה לא ספציפיות אחרות, כשהמעבר בין אחת לשנייה אינו נדיר כלל: חלק מהחולים האנורקטיים הופכים להיות בולימיים, חלק מהבולימיים מפסיקים להקיא אבל ממשיכים לסבול מבולמוסים והופכים לחולים הסובלים מהפרעת אכילה התקפית.
בהמשך הכתבה אתייחס לחולים בלשון נקבה, מהסיבה הפשוטה שרוב הלוקים בהפרעות אכילה הן נערות ונשים צעירות.

אכילה התקפית

הפרעת אכילה התקפית מופיעה בדרך כלל בסוף גיל ההתבגרות או בתחילת שנות העשרים, אם כי היום ניתן לראות גם מתבגרות צעירות יותר ואף ילדות בגילאי 12-10 הלוקות בהפרעה. השכיחות של הפרעת אכילה התקפית באוכלוסייה היא 4-0.7 אחוזים, ושיעור הבנות הלוקות בה גבוה פי אחד וחצי מאשר שיעור הבנים הלוקים בה. הפרעת האכילה הזו באה לידי ביטוי באפיזודות חוזרות ונשנות של אכילה בולמוסית - יומיים בשבוע בממוצע, ובמשך שישה חודשים לפחות.
אכילה בולמוסית מוגדרת כאכילת כמות מזון גדולה בפרק זמן מוגדר של עד שעתיים. הבולמוס מאופיין בקצב אכילה מהיר מהרגיל, והאוכל מרגיש חוסר נוחות פיזיולוגית בשל הכמויות שצרך. לבולמוסים מתלווה תחושה של חוסר שליטה, המתבטאת בחוסר יכולת להפסיק לאכול או לשלוט בכמות ובאופן האכילה.
הבולמוס לא נעשה בשל רעב פיזיולוגי, אלא בשל מניעים אחרים, שהסובלת מההפרעה אינה מודעת להם. לאכילה עצמה מתלוות תחושות של גועל, דיכאון או אשמה, ולכן היא מתבצעת בדרך כלל בחשאי. אחרי בולמוס, מתעוררות בצעירה דאגות לגבי השפעות האכילה הבלתי נשלטת על ממדי הגוף. אולם בדרך כלל, לא נראה אחרי בולמוס התנהגויות מפצות כמו הקאות, צום או התעמלות אובססיבית - ואם הן יופיעו, תדירותן תהיה נמוכה.
חלק מהסובלות מההפרעה הזו מספרות על גורמים מזרזים לבולמוס, כמו דיכאון או חרדה. אחרות לא יודעות להצביע על מקדמים ספציפיים, אך מספרות על תחושה לא ממוקדת של מתח שקודמת לבולמוס. יש שמתארות את הבולמוס כחוויה מנתקת, שבמהלכה הן מרגישות תחושה של ריחוף.

הסיפור של אילנה

אילנה הייתה בת 15 וחצי בלבד כשהופנתה למרפאה להפרעות אכילה על ידי רופאת משפחה. היא נהגה להתלבש באופן פרובוקטיבי, צבעוני וחשוף, ובניגוד חריף לכך - היא דיברה בקול חרישי, ופניה נותרו במהלך השיחה קפואות וחסרות מבע. אילנה סיפרה לי שסבלה מהשמנת יתר והגיעה למשקל של 90 ק"ג. היא פנתה לדיאטנית, ובעזרתה הצליחה להשיל תוך כמה חודשים כ- 40 ק"ג ממשקלה. כשהגיעה למשקל הרצוי, החלה לסבול מבולמוסי אכילה קשים. מכיוון שחששה לעלות שוב במשקל, היא ויסתה את בולמוסי האכילה באמצעות הקאות וצום של עד מספר ימים. בנוסף על התסמינים הבולימיים, היא סבלה מתסמינים דיכאוניים.
אילנה התביישה במחלתה והסתירה אותה הן מהוריה והן מהדיאטנית. משיחה עימה עלה כי הייתה זו אמה שדחפה אותה לפנות לדיאטנית, ואילו לה המשקל לא הפריע כלל. שני הוריה של אילנה סבלו מבעיית אכילה וממשקל יתר: אביה הפחית במשקלו ושמר בצורה אובססיבית על תפריט דיאטטי מצומצם, והאם סבלה מאכילה התקפית. האם נהגה לנזוף בבתה, בכל עת שזיהתה כי היא אכלה יתר על המידה (ייתכן כי העדיפה להתעסק עם אופן האכילה של בתה מאשר להתמודד עם בעיית האכילה שלה).

אילנה היא הבת הבכורה. הוריה תיארו אותה כתינוקת וכילדה לא פשוטה; תובענית, בעלת סף תסכול נמוך. הם סיפרו שאילנה התקשתה להתמודד עם סיטואציות חברתיות ונזקקה לעתים קרובות לעזרתם. האם הוסיפה כי בתה אינה מסתדרת עם מסגרת וסמכות, ותיארה אותה כבור ללא תחתית: כמה שתמלא ותיתן, היא תמשיך להרגיש מקופחת ולא נאהבת. ניתן היה להתרשם כי לאם קשה להכיל את בתה וכי היא מתביישת בה. האב, שהיה יכול למלא תפקיד חשוב בקשר הסבוך בין אילנה לבין אמה, היה מעין נוכח/נפקד בתוך הבית. הוא פיתח קריירה אקדמית והשקיע בה את כל מרצו. עם העוצמות הרגשיות של הנשים בביתו הוא התקשה להתמודד, ולכן בחר בהתנתקות ובהתנכרות. אילנה חיפשה לאורך השנים את קרבתו, ללא הועיל. לתחושתה, הוא נשאר אדיש למאמציה.

אכילה וקשיים רגשיים

בור ילנה, האכילה שימשה מקור לנחמה ולהרגעה - מקום שבו היא הרגישה מוכלת ומלאה. את התחושות הללו היא חיפשה אצל הוריה, אך שם פגשה רק ביקורת והתעלמות. האוכל מילא עבורה את המקום הריק בנפש.
כשאילנה החלה בתהליך הירידה במשקל האוכל ניטל ממנה כמקור לנחמה, ובמקביל -לא התרחש שינוי ממשי במערך הנפשי שלה, כמו גם בדינמיקה המשפחתית שלה. זו הסיבה לכך שהיא החלה לסבול מבולימיה ומדיכאון. 

אילנה ציפתה כי לאחר הירידה במשקל ישתפרו דימויה העצמי וביטחונה העצמי, וכי היא תרחיב את מעגל חבריה ותצליח ליצור קשרים רומנטיים; היא קיוותה שהקשר עם הוריה, ובייחוד עם אמה, ישתנה לטובה. בפועל, לאחר שרזתה לא השתנה דבר למעט משקלה. כשהיא הרגישה שהיא אינה מצליחה לפרוץ את מעגל הבדידות, היא עברה מאכילת יתר לבולמוסים ולהקאות.
אילנה מקבלת היום טיפול משולב: פסיכולוגי, משפחתי ודיאטטי. מספר הבולמוסים וההקאות פחת והיא שומרת על משקל קבוע, אך עדיין נאבקת מדי פעם בחרדה מפני עלייה במשקל ובתחושות אשם על אכילתה. הפרוגנוזה שלה היא טובה ונראה כי היא בדרך לשיקום, אך כמוה ישנן עדיין נערות ונשים רבות, המנסות לרדת במשקל מתוך פנטזיה שהן ישילו לא רק קילוגרמים אלא גם את כל הבעיות שליוו אותן בחייהן. פנטזיה כזו עלולה לדחוף את חלקן להפרעת אכילה ולסבל בל ישוער.

הדבר הכי חשוב ללמוד מהסיפור של אילנה הוא זה: כי יש לנקוט משנה זהירות כשמתחילים בדיאטה ולבדוק היטב את המוטיבציות המתלוות לרצון לרדת במשקל, בייחוד כשמדובר במתבגרים ובבני נוער. בנוסף יש לבחון גורמי סיכון נוספים, כמו דימוי עצמי נמוך, קשיים חברתיים ונטייה לפרפקציוניזם. בכל מקרה של ספק, ניתן לפנות למרפאה להפרעות אכילה שבאזור מגוריכם לצורך התייעצות, אבחון וטיפול, בהתאם לצורך.