נסו לרגע קצר להיכנס לנעליהם של נער או נערה מתבגרים, לתקופה הכל כך משמעותית בהתפתחות שלהם מילדות לכדי בני אדם בוגרים ומגובשים. דמיינו את תחושת המתח הנבנית כשמתרחקים קצת מההורים ומנסים לבנות לעצמינו חיים משלנו, עולם של החלטות והתנסויות שאנו בוחרים ללכת בו, והחוויה המעצבת כשאנו מרגישים מסוגלים ובעלי יכולת להתמודד עם מה שעולם זה מביא לפיתחנו. חישבו על הריגוש הקיים בגיבוש הזהות והתפיסות שלנו – מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים יותר או פחות, איך אנחנו רואים את העולם – וכל אלה תוך צמיחה של היכולות הקוגניטיביות והבשלות השכלית. חיזרו לעולם המתגלה למתבגר יחד עם התפתחותו הגופנית והמינית והסקרנות המתעוררת בהכרת הגוף ודחפיו. וקחו בחשבון שכל אלה מתרחשים בתוך מערכת חברתית ולימודית אשר אליה ואל לחציה מנסה הנערה להסתגל.

אם כך, גיל ההתבגרות מתאפיין כמרחב מעבר - בין תלות לעצמאות, בין השייכות למסגרת המשפחתית לעבר קבוצת בני הגיל החברתית וככלל בין הילדות לעבר הבגרות - לכדי גבר ואישה בעלי זהות מגובשת ולכידה יותר. תקופה זו מכילה משימות התפתחותיות רבות אשר רכישה ומימוש שלהן מביאות לעונג שבהתפתחות ובהרחבת העצמי. אך זו לא התמונה בשלמותה. כל אחת ממשימות הגיל מורכבת מאוד וטומנת בתוכה מכלול של לחצים והצפה של רגשות. השינויים ההורמונאליים והביולוגיים של הגיל מאלצים את המתבגר, ללא שליטתו, להתמודד עם תופעות שונות בגופו המתפתח, גם כשאינו בהכרח בשל לכך רגשית. בין אלו הופעת המחזור החודשי, צמיחת השיער בגוף והופעת פצעי בגרות אשר יכולים לעורר תחושות חרדה ובושה ניכרות.

קצב הצמיחה השונה בין מתבגר למתבגר יכול אף הוא להוביל לתחושת נחיתות ופגיעה בדימוי העצמי ("למה אני נמוך יותר", "אני לא רזה כמוה"). וכך גם, הבשלת איברי המין והמודעות הגוברת לדחפים יכולים להביא, לצד הסקרנות, לעלייתן של תחושות מתח ואשמה ("מה מותר ואסור לי", "מדוע אני לא מצליחה לשלוט בזה"). משימה לא פחות מורכבת קשורה במשאלת המתבגר לעצמאות. ממש כילד רך העושה את צעדיו הראשונים הרחק מאימו, לומד את הסביבה, כך גם המתבגר – חוקר בריגוש את העולם שסביבו אך חרד ממנו באותה מידה. האם ייכשל? האם יידע להתמודד ללא עזרת הבית? וממש כמו אותו הילד החוזר לחיק האם לנחמה וחיזוק רגשי, כך גם המתבגר יכול לזנוח בפתאומיות את השאיפה לאוטונומיה וחוזר לאותה תלות ילדית בהוריו. ההורים פעמים רבות נותרים מתוסכלים מאוד אל מול אותם מעברים חדים בהתנהלות ילדם, לרגע דוחה אותם, מתפרץ, מתרחק ולרגע אחר חוזר ומחפש ביטחון וקרבה בחיקם. ובתוך כל אלה המתבגר נרתם לגיבוש זהותו – מי אני, מה הן העדפותיי, ערכיי, ועוד – הן רק חלק מהשאלות המבלבלות שיכולות לערער את היציבות הרגשית. אלו הם סימני שאלה שמתנוססים מעל הדרך בה המתבגר הכיר את עצמו ואת תפיסת עולמו עד אותו הרגע ויכולים לייצר בלבול רב וחוסר אונים. ולבסוף, גם מחוץ לדרמות המתחוללות בתוכם, פוגשים המתבגרים באתגרים חברתיים מרובים הקשורים בעיסוק האינטנסיבי במעמד חברתי, השתלבות בקבוצה ותחושת השייכות אליה.

אין פלא אפוא שבני נוער רבים המתמודדים עם קונפליקטים פנימיים אלה ובסביבתם החיצונית, חווים מצוקה. בגיל בו הכל נחווה בעוצמה רבה יותר, קיצוני וחד יותר, דרך תנודות רגשיות מטלטלות, קשה למתבגר להכיל ולווסת היטב את כל מה שמציף את עולמו המשתנה. המצוקה יכולה להתבטא בדרכים שונות ועל הסביבה מוטלת המשימה להיות ערים לה ואף לפנות לעזרה בעת הצורך.

אז מתי פונים לטיפול? ראשית יש לשים לב לכל שינוי – חד או הדרגתי – בהתנהגותו של המתבגר (למשל הסתגרות/התפרצויות כעס), בגופו (דוגמת שינוי גדול במשקל/תלונות גופניות מרובות/עייפות מוגברת), או בתגובותיו הרגשיות (כמו מצב רוח ירוד/חרדה גבוהה). בשנות ההתבגרות ישנה עלייה בשכיחות של דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה ועוד, ופנייה מוקדמת לטיפול יכולה למנוע התפתחות של הפרעה רגשית חמורה יותר. עוד ניתן לפנות כאשר קיימים קונפליקטים קשים בתחום הבינאישי – בין אם מתחים שלא ניתנים להכלה עם בני המשפחה או קשיים בתחום החברתי (כבידוד חברתי, עימותים מרובים, קורבנות לפוגענות מקרב בני הגיל).סיבה נפוצה נוספת לטיפול הינה עלייתם של קשיים בהסתגלות לנסיבות שונות בחיי הנער או הנערה. כך למשל אובדן/מחלה של דמות משמעותית, גירושי הורים, תחילת מסגרת לימודית חדשה ועוד, יכולים לעבור עיבוד בטיפול ועוצמת השפעתם יכולה להתמתן. וכן, בשל מאפייני הגיל והקושי לתת מילים למצוקה, נוטים לעיתים מתבגרים לבטא מצוקה זו דרך ירידה בתפקוד הכללי (היעדרות מביה"ס, הסתגרות בבית ועוד) או לחילופין בהתנהגויות מסכנות (פגיעה עצמית, שימוש בחומרים, השתתפות בפעילויות מסכנות חיים וכדומה) אשר דורשות מענה מקצועי. וככלל, אומנם לא ניחפז לטיפול סביב כל קושי קל, אך מאידך אין טעם לחכות לרגעי משבר חריפים ופעמים רבות פנייה עוד כשהסימפטומים מתהווים יכולה לשחררם ולייצר רגיעה.

הטיפול יכול להתקיים במגוון שיטות בהתאם לאישיות המתבגר וקשייו, מידת המוטיבציה שלו ובהתאמה לצרכי ההורים. הפנייה עצמה לרוב אינה פשוטה, הסטיגמה הקיימת סביב ההליכה למסגרת טיפולית ו"מה יחשבו עליי" ואף החרדה מהמגע עם תכנים קשים הם רק חלק מהמניעים שיכולים לייצר התנגדות או לפחות אמביוולנציה גדולה לטיפול. גם להורים לא קל לפנות עם ילדם לטיפול – להפקיד את היקר להם בידיו של איש לא ידוע, להכיר בקשיי ילדיהם ויכולים לחוש אשמה על תפקודם ההורי. בדומה לטיפול במבוגר, המפגש הטיפולי עם המתבגר מתקיים לרוב דרך שיחות, כאשר סוג הטיפול בהתאם לצרכים יכול להיות טיפול פרטני, קבוצתי, משפחתי ולרוב תוך ליווי של הדרכה להורים.
ולסיום, תחילתו של טיפול מלווה בחששות מרובים ואין זה טבעי עבור הנער או הנערה להיכנס לחדר זר ולאפשר לעצמם לגעת בקשיים הכי אינטימיים שלהם. עם זאת, במפגש הטיפולי אנו מלווים את המתבגר בקצב שמתאים לו, מקרוב וללא שיפוטיות ועוזרים לו להשתחרר ממעגל המצוקה בה הוא שרוי, אל עבר המשך מסע התפתחותו.