גוף ונפש חד הם. גם בבריאות וגם בחולי. אי אפשר להפריד בין שני אלה: הידרדרות נפשית לעולם תשפיע על המצב הגופני, ולהפך.
רבים מתקשים לקבל כי מחלה כלשהי מושפעת – או נגרמת - ממתח, דיכאון או טראומה. יש שמנסים לשכנע את הסביבה ואת עצמם כי המחלה היא גופנית בלבד, ללא השפעה של הנפש. הם מסתייגים מאמירות כמו "הכול בראש", כי הן נתפסות אצלם כהאשמה; כאילו נאמר להם שהם רק ממציאים את מחלתם.
גם אם ישנן תסמונות בהן החולה מתרגם מצוקה נפשית לסימפטומים גופניים, ברוב המקרים אין מדובר במעשה מכוון ומודע. כלומר: “הכול בראש, הכול בגוף, הכול בנפש".

כל מחלה מלווה בתגובה נפשית כלשהי, קטנה או גדולה. קל וחומר אם מדובר במחלה כרונית, כזאת שמלווה את האדם לאורך חייו. התסמינים האופייניים הם תסמיני דיכאון וחרדה. מחלה משנה לעתים סדרי עולם עבור האדם הסובל ממנה. התפקוד נפגע, היכולות הקוגניטיביות והגופניות נפגעות לעתים וכך גם המישור התעסוקתי, החברתי, המשפחתי, הזוגי. העולם כפי שנראה טרום המחלה, שונה מאוד אחריה. נוסף על אלה, עולה החרדה ותחושת חוסר אונים וחוסר ודאות לגבי הבאות, והאפשרות של הידרדרות רפואית נוספת.

אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה הרפואית והשיקומית יכולים לסייע בתהליכים הלא פשוטים האלה. ליווי וטיפול בעת מחלה ואחריה יכולים לסייע מאוד בריפויה, או בתהליכי השיקום ממנה. הפסיכולוג פוגש את האדם החולה וגם את משפחתו, מתוך הבנה כי התמיכה המשפחתית היא קריטית לריפוי ושיקום.
הפסיכולוג הרפואי והשיקומי מתמקד ביכולות ובכוחות של האדם ולא בחולשותיו. במהלך מחלה – וגם ללא מחלה - יש צורך להקשיב לגוף, כי לעיתים הגוף אומר מה שהנפש מתקשה להגיד. זאת ועוד: לפעמים הגוף, בעת משבר, מעלה על פני השטח רבדים נפשיים שבמהלך החיים התקינים והמאוזנים, הצלחנו להשאיר "מתחת לשטיח". ובעת המחלה, לנפש יש פחות כוחות להסתיר ולהכחיש. הפסיכולוג השיקומי והרפואי מתייחס לאדם כאל יצור אינטגרטיבי, ובהתאם הטיפול נבנה כמקשה אחת, המתייחסת לכל רבדי החיים. החלמה ותהליכי שיקום ממחלה מבוססים על טיפול רפואי, טיפול רגשי, שיקום אישי, תעסוקתי, משפחתי, זוגי.

בתהליך התמודדות עם מחלה סופנית, תסמיני החרדה והדיכאון עולים ביתר שאת. מדובר בתהליך הדרגתי של קבלת המצב, ובו שלבים שונים, עד למצב בו מקבלים רגשית את מה שההיגיון הבין מהרגע הראשון. מדובר בתהליך בו החמלה משחקת תפקיד מכריע, הליווי את המטופל ואת בני משפחתו הוא קריטי להשלמת התהליך, קבלת המצב, והתכוננות לבאות.

ישנם מקרים בהם מתבקש גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה. לצד הטיפולים הרפואיים למחלה והטיפול והליווי הפסיכולוגיים, לטיפול התרופתי הנפשי מטרות ברורות: להחזיר כוחות להמשך ההתמודדות עם המחלה, למתן את עוצמת הרגשות השליליים, לשפר את התפקידים הקוגניטיביים, הפיזיולוגיים – כגון שינה ותיאבון, לשמור על מצב רוח מתאים ולשמר רמת מוטיבציה תקינה להבריא או להשתקם. לעיתים לתרופות אלה יעילות לא רק למתן חרדה ודיכאון, אלא גם במישור התמודדות עם כאב.

מחלה ונכות הן משבר. המילה הלועזית למשבר היא crisis, שמשמעותה נקודת שינוי, תפנית. בעברית המילה בעלת קונוטציה שלילית, אבל המשבר מכיל בתוכו אפשרות גדילה והתפתחות, התמודדות ושינוי כיוון, בנייה של חיים למרות הקשיים, חיפוש אחר דרכים חדשות לחיים מלאים חרף המגבלות. ובמקרים מסוימים, הוא מעניק הזדמנות להבין את החיים אחרת, ולשאוף להתכונן לסוף בהשלמה עם מה שהיה, ובשלווה לקראת מה שיהיה.
הפסיכולוגיה השיקומית והרפואית רואה במשבר הזדמנות ובהתאם נבנה הטיפול. היא מאפשרת מקום שבו אפשר לדבר ללא מעצורים, לגעת בקושי, להתעסק בתכנים קשים, להכיר בהם, ואז לעבור ליכולות, לכוחות, שיסייעו לאדם להתמודד טוב יותר עם המחלה והשלכותיה.

מדובר בתהליך מרתק, בו פוגשים בני אדם בשעתם הקשה, ובעזרת היכולות האישיותיות שלהם והיכולות המקצועיות של המטפל - ובעיקר במפגש בין שני אנשים - רוקחים תהליך אישי של התמודדות עם פחדים ועצב, ייאוש וכאב, ומנסים להפוך אותו לבעל משמעות, כזו שתסייע לאדם להתמודד טוב יותר, לגדול, ולהתכונן לבאות.