על פי הידוע, פיברומיאלגיה (דאבת השרירים) שכיחה בקרב 3-2 אחוזים מהאוכלוסייה, והיא נפוצה פי שישה אצל נשים מאשר אצל גברים. המחלה תוארה לראשונה בצרפת ובאנגליה באמצע המאה ה-19, ובסוף המאה ה-20 החלו ראומטולוגים רבים לתאר את הפיברומיאלגיה כתסמונת של ממש.

בעבר הייתה פיברומיאלגיה מחלה שנויה במחלוקת: היא אינה נותנת סימנים חיצוניים, אין בדיקות מעבדה המוכיחות את קיומה, ובמשך שנים רבות נחשבו מי שלקו בה כסובלים מהפרעות נפשיות כמו היפוכונדריה או חרדות. אבל בשנים האחרונות התגברה ההבנה כי מדובר בתסמונת אמיתית המלווה בסבל רב.

עדיין לא ברור מה גורם למחלה, אולם על פי ההערכות רקע גנטי תורם להתפתחות התסמונת, וזאת מאחר ששכיחותה מוגברת אצל קרובי משפחה מדרגה ראשונה לאנשים הסובלים ממנה. כמו כן מעריכים כי זיהומים ויראליים, חבלות או טראומות נפשיות עלולים להוביל להתפרצות המחלה.

הסימפטום המרכזי: כאב בשרירים ובשלד
פיברומיאלגיה גורמת בעיקר לכאב כרוני מפושט ברקמות החיבור, בשרירים ובעצמות. החולה מתלונן על רגישות עזה בנגיעה על פני נקודות רבות בגוף, ולעיתים גם נגיעה קלה מסבה לו כאב עצום. החולים סובלים גם מהפרעות שינה, קשיי הירדמות, יקיצות מרובות ועייפות ניכרת במשך רוב שעות היממה. לעיתים מופיעים תסמינים נוספים, כמו כאבי בטן, נפיחות בטנית, תכיפות במתן שתן וקשיי ריכוז וזיכרון.

כאמור, מאחר שאין בדיקות מעבדה או הדמיות שמאבחנות את התסמונת, לעיתים רבות החולים מטורטרים במשך שנים בין רופאים ובדיקות רבות עד שהמחלה מאובחנת. ב-1990 קבע האיגוד הראומטולוגי האמריקני קריטריונים לאבחון המחלה, ואלה כוללים כאב מפושט בכל חלקי הגוף (גפיים עליונות, גפיים תחתונות ועל פני עמוד השדרה) במשך שלושה חודשים לפחות, יחד עם רגישות ב-11 מתוך 18 נקודות. עם זאת, בשל ביקורת שנמתחה על הקריטריונים הללו, שאינם מאפיינים את כלל החולים, מקובל היום לאבחן את המחלה על סמך תלונות ממושכות של רגישות בנקודות בגוף (ולאו דווקא 11 במספר), עייפות והפרעות שינה - וכן בשלילת מחלות אחרות שיש להן ביטוי דומה.

פיברומיאלגיה חופפת לעיתים למחלת התשישות הכרונית CFS, שמתבטאת בתסמינים דומים, ויש חולים שסובלים משתי התסמונות. ובכל זאת, יש שוני בין שתי המחלות: סימן ההיכר המרכזי של פיברומיאלגיה הוא הכאבים בשרירים, במפרקים ובעצמות, ואילו הסימפטום המרכזי בתסמונת התשישות הכרונית הוא עייפות כרונית הנמשכת לפחות חצי שנה.

הטיפול: בעיקר נועד להקל על הסימפטומים
מאחר שלא ידוע הגורם למחלה, אין גם טיפול המרפא אותה, ולפיכך הטיפול המקובל הוא רב תחומי ונועד בעיקר להקל על הסימפטומים ולאפשר לחולים לחזור מהר ככל האפשר למסלול חיים שגרתי.

הטיפול התרופתי כולל תרופות המשפיעות על עיבוד הכאב במוח: אלטרול, דולוקסטין, איקסל וליריקה. על פי ההמלצות המעודכנות, לא מקובל כיום לטפל בכאבי הפיברומיאלגיה בתרופות ממשפחת האופיאטיים.

בספרות הרפואית אין מחקרים רבים שהוכיחו כי טיפול בקנביס רפואי מצליח להביא לשיכוך משמעותי של הכאבים הנלווים למחלה. עם זאת, באחד המחקרים נמצאה הטבה מסוימת בשיפור איכות השינה.

מלבד הטיפול התרופתי נמצאו הוכחות רבות ליעילות בטיפולים משלימים כמו דיקור סיני (אקופונקטורה), טאי צ'י ופעילות גופנית אירובית (הליכה, רכיבה על אופניים, שחייה). כמו כן הוכח שלהידרותרפיה ורחצה בחמי מרפא יש השפעה מיטיבה על תסמיני המחלה.

חולים רבים סובלים מתסמיני דכדוך ודיכאון, ואלה מחמירים את עוצמת הכאב. לפיכך הרופאים ממליצים גם על טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, שמטרתו לצמצם דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים.