לפני 30 שנה בערך, במלחמת המפרץ, נפל לנו טיל על הבית. גרתי אז ברמת גן, בדירת חדר קטנה, בלב כל הטילים והפיצוצים. היינו סטודנטים צעירים, השתדלנו להישאר בבית משעות אחה"צ, ויחד איתנו כל הבית נכנס למתח. בזו אחר זו נשרפו לנו כל הנורות בבית (לא נורא יש מנורות שולחן קטנות, דווקא רומנטי...) והתקלקל לנו הדוד (לא נורא, התקלחנו עם קומקום חשמלי...) אבל רוחנו היתה איתנה. עד שהגיע הטיל שלנו, שנפל 50 מטר מהבניין שלנו. יומיים אחרי כל הבלגן והבהלה, בשעות אחר הצהריים, הגיע שמאי, שבדק את חומרת הנזק ונתן הערכה. יום אחר כך, קפצנו לחנות ליד, קנינו נורות חדשות והארנו את הבית. ואז, רק אז, יכולנו באמת לראות את כל הסדקים על התקרה, את כל המשקופים העליונים שנבקעו, את כל מה שלא יכולנו לראות בחושך.

אני משתפת בסיפור הזה מכיוון שכך אני מרגישה בימים האלה, לכאורה פוסט קורונה, תיכף נפתחים בתי הקולנוע, כמעט כולנו כבר שוכחים מסיכה מידי פעם כשאנחנו יוצאים. ודווקא עכשיו, כשהארנו את הבית, אנחנו מתחילים לגלות את מימדי המצוקה והקושי של חלקנו.

יותר ויותר ילדים ובני נוער מתחילים לבטא בפני הוריהם את מה שהם מרגישים לגבי השנה הזו שהייתה ועד כמה היא הרסה, שיבשה או פגעה בחיי החברה שלהם, בהרגלי החיים שלהם וברצף חייהם. בין הדברים העוצמתיים שחווינו בתקופת הקורונה היו תחושות הבדידות, הייאוש וחוסר המשמעות. כל אלו לא נעלמים במחי יד אחת כשנפתחות המסעדות, הבריכות או חדרי הכושר. בלי לבטל את השמחה שיש באלו עדיין אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו את כמה שקשה היה לנו בשנה שהייתה.

הילדים חוזרים לבית הספר ועוד לפני שהם או אנחנו הסתגלנו נחתו עלינו כמה אסונות וסבב לחימה. בקורונה נחרדנו והסתגרנו שמא נפגע באנשים או ניפגע מהם. באסון מירון אחזנו ביקירנו בדאגה עצומה וב"שומר החומות" הסתגרנו מרצון כי הרגשנו סכנה וביתנו שוב היה מבצרנו. אנחנו מביטים קדימה ובעוד כחודש מגיע החופש הגדול. האמת שצירוף המילים הזה עדיין מרגש אותי, "החופש הגדול". אני יודעת שבמידה רבה זו הזדמנות אמיתית לחוות חופש לעומת כל החופש המדומה שהיה לנו בשנה שעברה שכלל בידודים, הסתגרויות, חולי ואפילו מוות וגם אילץ אותנו להמציא לנו עיסוקים או להמציא את כל כולנו מחדש. ומהצד השני אני יודעת גם שיש בנו הרבה עייפות, שלא תמיד ולא כולנו הצלחנו לחזור למסלול בטוח ומגונן, שחלק מאיתנו עדיין לא מצאו מחדש את התקווה ושאנחנו מבולבלים בין משאלות לערב שקט בבית ובין חלומות על הטיול הגדול שנעשה בעולם.

אני רוצה להציע לכם ההורים לחשוב טוב על החופש הגדול הזה. אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהוא חופש גדול ככל החופשים הגדולים שהיו לפניו, אפשר בקלות לחשוב שהוא הזדמנות נפלאה להשלים את כל החוסרים והפערים ולשקוע בעשיה אינסופית בעבודה, בלמידה או בבילויים. העצה הראשונה שלי להורים ולילדים, שימו לב שהחופש הגדול הזה מאתגר את היכולת שלנו לשמור על איזונים וחשוב שנקדיש להם מחשבה. איך אנחנו ממשיכים את הרצף והשיגרה שחשובים כדי להחזיר אותנו למסלול החיים ואיך אנחנו מייצרים חוויות שיש בהם חופש והתמלאות פנימית כדי להחזיר לנו את החיוניות והשמחה. כמובן שהכוונה היא לא לשבת עכשיו לתכנן לו"ז קפדני לחופש הגדול אלא לתשומת לב ומודעות לצורך בהחזקה של שגרת חופש מאוזנת.

זכרו שאתם מתחילים את החופש בעייפות מסוימת וכדאי שתקדישו זמן למילוי המצברים שלכם, כל אחד בדרכו שלו, עם מה שחסר לו. יותר מכל חופש גדול אחר חשוב שלא להתפתות לאטרקציות בומבסטיות בניסיון לפצות על כל מה שלא היה. גם כי אי אפשר לפצות על כך וגם כי יש סיכון שנישאר לבסוף עם הלשון בחוץ ועם נפש ריקה עוד יותר. 

אני ממליצה מאוד למקד את החופש בחיזוק הקשרים הבינאישיים עם בני משפחה רחוקים יותר, עם חברים. אולי זו ההזדמנות לחיזוק הקהילתיות שלנו: מפגשים מאורגנים בגינות, טורנירים ספורטיביים, צפיה משותפת. אנחנו רגילים שילדים צעירים זקוקים לעזרתנו בארגון מפגשים כאלה וכך נרקמות עסקאות בין "אמא/אבא של" ל"אמא/אבא של מישהו אחר" כדי שייפגשו יחד אחה"צ. השנה גם הילדים הגדולים יותר זקוקים למשהו חזק שיוציא אותם מהחדרים הסגורים, מהלפיתה האימתנית לעיתים של הרשתות החבריות ומשחקי הרשת.

יש הרבה בני נוער ששנת הקורונה הייתה השנה הראשונה שלהם במסגרת לימודית (תיכון, חטיבה) והם עוד לא התחילו אפילו למצוא את מקומם. הם איבדו את מקומם החברתי לפני שמצאו אותו. יש את אלו שחוזרים ומגלים שחברים שהתחילו להיות להם מצאו אחרים, השתנו, התרחקו.

יש כאלה שממילא היה קשה להם, הביישנים, המתחממים לאיטם, החרדים, רואי השחורות, הנמנעים. עבורם השנה הזו הייתה ללא ספק מעכבת והם עלולים למצוא את עצמם עכשיו עם פער גדול עוד יותר מאחרים, שאיכשהו עוד הצליחו פה ושם להיפגש

זכרו שאם הכל ימשיך בכיוון חיובי צפויה לנו בשנה הבאה שנה "רגילה" אבל אנחנו לא נהיה בה הכי רגילים. נצטרך להחזיר את עצמנו ואת ילדינו לעשיה, להרגלים ישנים, לשגרה. נצטרך לשכנע אותם לחזור ולהאמין שזה חשוב לקום בבוקר וללכת לבית הספר ולא רק בשביל החבר'ה, שזה חשוב לעשות את מה שצריך. יש סיכוי שנרגיש את הכעס על השנה הזו שיופנה פנימה ויתבטא בדיכאון או שיופנה החוצה ויתבטא בבעיות התנהגות למינהן.

כשאנחנו חושבים השנה על החופש הגדול אנחנו צריכים לזכור את השנה הבאה, צריך לעזור לילדים לגלות מחדש את המרחבים בחוץ ואת מרחבי הנפש שלהם. צריך לעזור להם לחזור לפעילות ספונטנית וגם לפעילות מחייבת יותר. יהיו את אלו שיעשו זאת בשמחה גדולה ויש את אלו שיהיה להם קשה יותר. חשוב שנזכור כהורים שהדרישות הללו חשובות לילדים שלנו, במיוחד עכשיו. אחד הדברים שנראים לי חשובים ביותר הוא חיזוק הקשר שלהם אל הגוף. לעודד פעילות שכרוכה בהפעלת הגוף במרחב הפתוח. ריצה, גלגולים, טיפוס, מאמץ, הזעה, כל אלה יעזרו לנו להרגיש מחדש את הגוף שלנו ולהתחבר לעצמנו.

כמובן שאני לא מדברת על כל הילדים ועל כל ההורים. מה שקורה היום קשור מאוד מאוד למה שהיה בעבר, למי שאנחנו, למה שראינו או חווינו, לאופן שבו הבנו את מה שקורה לנו, למידה בה היה בידינו לעשות דבר מה, במידת החסד לה נחשפנו ולעוד הרבה דברים אחרים.

אבל, וזה אבל גדול. אני מאמינה גדולה בכוחם של החיים ובכוחות הבריאים שיש בתוכנו. בכל אדם ולכל משפחה יש פוטנציאל חיים משמעותי. כשכל האתגרים והמורכבות של המציאות השנה יירגעו והחיים יחזרו להיראות נורמליים ולהרגיש נורמליים אז גם אנחנו נוכל באמת לחזור להיות נורמליים. דברים יחזרו להיות כמו שהיו. שיעורי התעמלות יחזרו להתקיים באולם הספורט, פעולה בצופים לא תהיה בזום, יומולדת תהיה יחד עם בני המשפחה המורחבת, נוכל לראות סרטים ולאכול פופקורן ביחד, כיבוד יוכל להיות מוגש כמו תמיד ולא במנות אישיות סגורות. נכון, יש כאן הזדמנות מעולה להעביר מהעולם מנהגים שלא אהבנו ושנעלמו בקורונה אבל חשוב שנחזור להרגיש בבית. דווקא הדברים הקטנים של החיים, ההרגלים הפרטיים של כל משפחה, במידה שאהבנו אותם, צריכים להיות הראשונים שיוחזרו, כך שיסמנו לנו שחזרנו לשגרה, למסלול.