אלימות במשפחה חוצה את כל שכבות האוכלוסייה, בכל המגזרים ובכל העולם ואיננה התנהגות המאפיינת שכבה מסוימת. אלימות יוצרת מציאות חיים בלתי נסבלת לכל חברי המשפחה באשר היא. השאלה מדוע נשים נשארות למרות המערכת האלימה, מעסיקה ומאתגרת מאז ומתמיד את העוסקים בתחום. קיימים הסברים ותיאוריות שונות המתייחסים למגוון של היבטים: משאבים כלכליים, מאפיינים קוגניטיביים - התנהגותיים, פסיכו- פתולוגיים וחברתיים- סביבתיים.
נשים נפגעות אלימות מתמודדות עם רגשות רבים שמקשים עליה לצאת ממעגל האלימות, ביניהם:
- האשמה עצמית - האישה נוטה לקבל על עצמה את האחריות והאשמה להתרחשות האלימות. נטייה זו קשורה לתפיסה המסורתית של האישה את עצמה כאחראית לשלמות המשפחה וליחסים בתוכה, לתחושת הכישלון בבחירת בן הזוג, לפגיעה בילדים ולהישארותה במערכת. תחושות אלו מתעצמות גם עקב יחסו של בן הזוג המאשים אותה בחוסר תפקוד זוגי והורי ומטיל עליה את האחריות למתרחש.
- בושה - אירועי האלימות הקשים על כל סוגיהם מצמיחים בושה הנובעת מתחושת השוני והנחיתות בהשוואה לנשים אחרות שאינן נפגעות אלימות במשפחה. לכך מצטרפות תחושות האשם והכישלון, חוסר האונים והפגיעה המשמעותית בערך העצמי. הבושה גורמת לשמירת הסוד ומחזקת את הבידוד והניתוק מהחברה.
- כעס - בשלב מסוים מפתחת האישה כעס על בן הזוג. כעס זה יכול להיות גם מנוף לפנייה לגורמי הטיפול והאכיפה השונים. לעתים, מופנה הכעס כלפי העצמי ומתבטא בדיכאון ובהתנהגות אבדנית.
- אבל ואובדן - במהלך הקשר האלים מאבדת האישה את הביטחון הפיזי והנפשי, קשרים משפחתיים וחברתיים משמעותיים, פנטזיות ותקווה לזוגיות טובה ואמונה בעתיד. מצב זה גורם לתחושת אבל מתמשך, עצבות, דיכאון ופגיעה בתפקודה הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי.
כמו כן, בהרבה מקרים האישה מתכחשת למצב בו היא נמצאת ואינה מגדירה עצמה כנפגעת אלימות. היא מתייחסת לכל אירוע אלימות כאירוע בודד וממזערת אותו, מסבירה את האירועים באמצעות צידוקים שונים הקשורים לאחריותה למצב או לגורמים חיצוניים אחרים המשפיעים על בן זוגה הפוגע כגון: לחצים בעבודה, התנהגות הילדים, קשיים כלכליים וכו'. באמצעות מנגנונים אלו היא מצליחה לשמור על דימוי חיובי של בן זוגה. דרך זו מאפשרת לה לשרוד במערכת הזוגית הקשה לאורך זמן. אך במקביל נגרם לה נזק רגשי הגורם בין היתר להשפעה שלילית על בריאותה הפיזית והנפשית.
נשים מדווחות כי אינן עוזבות, בין היתר, מהסיבות הבאות:
- תלות כלכלית או העדר מקצוע ויכולת לפרנס את עצמה
- פחד
- מבודדת מבחינה חברתית וחסרת מערכות תמיכה
- חוששת שפירוק המשפחה יפגע בילדים, חוששת לאבד את הילדים
- חוששת מאי הוודאות שטומן בחובו העתיד ואינה בוטחת בעזרה הכספית והתמיכתית שתקבל מהשירותים בקהילה
- חוששת מתגובת המשפחה המורחבת והחברה
- נמצאת בדיכאון או במצב של חוסר אונים נלמד, אינה מאמינה בעצמה וביכולותיה להסתדר בכוחות עצמה
- לא מכירה מערכת יחסים אחרת ולא חושבת שמגיע לה קשר מסוג אחר- בעלת הערכה עצמית נמוכה
- מזדהה איתו ומאמצת את תפיסת עולמו, צמידות טראומטית- סימפטומים האופייניים "לשבי"
החברה מגלה אי הבנה לגבי הסיבות להישארותן של נשים במערכת יחסים המאופיינת באלימות. יתר על כן, החברה נוטה לעתים לגנות נשים אלה וגם המשפחה הקרובה משדרת לאישה מסר שיש לה אפשרות לבחור- היא צריכה לעזוב אותו או לסבול בשקט. קיימים גורמים רבים פנימיים וחיצוניים אשר מונעים מאישה נפגעת אלימות לעזוב את מערכת הזוג, נשים מוכות רבות חיות בתקווה ש"יום אחד הכול יסתדר"; כל אישה מוכה מקווה שיום אחד בן זוגה ישתנה, יתנצל ויבטיח שינהג בה בכבוד.
לצערנו, המציאות מלמדת כי המצב רק יחמיר, לא ייטב. אם בחרת להשאיר את המצב כמו שהוא, את מנציחה את האלימות ונשארת באותה עמדת חולשה שתמנע ממך לחיות את החיים שלהם את ראויה. לכן חשוב להתחיל לעשות. השלב הראשון הוא לפנות לייעוץ.מומלץ לפנות לקווי חירום הנותנים שירות אנונימי ומפנים לרשת של גורמי טיפול בקהילה היכולים לסייע לך. בקהילה קיימים מרכזים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, המייעצים בכל יום למאות נשים הנמצאות בדיוק במצבך. זכרי - הפנייה לאנשי מקצוע נועדה לצורך איסוף מידע וקבלת ייעוץ, שכן בסופו של דבר רק את יכולה להחליט באיזו דרך לפעול.
גם לצוותי מרפאות מאוחדת יש את הידע והיכולת לתמוך ולסייע לאשה ולהפנותה לגורמי טיפול מתאימים. ניתן ומומלץ לפנות בכל מרפאה לעובדת הסוציאלית, באופן דיסקרטי, לקבלת עזרה והכוונה. כמו כן, ניתן לפנות לקו התמיכה של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, בטלפון 118.
